(למי שלא קרא את הספר - http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2418717)
יש משהו בהיידגר שמאד מושך לקרוא, עם הכל הקושי בקריאה של פילוסופיה כבדת
מילים כמו שלו, ולכן אולי אנחנו סולחים לו על השלמתו עם המשטר הנאצי. אל סליחה זו
אנסה להגיע בסוף קטע זה, אבל לזכותו ייאמר כי הוא היה פילוסוף שהלך עד הסוף עם
גישתו (הטבעית והרומנטית משהו) להיות בעולם, להתבונן יותר ברגעי השהייה, להבין שלא
ניתן להפריד ביני לבין העולם וכי הדברים הנקלטים בחושים הם הדברים שבאמת קיימים. הוא
ניסה לתרגל זאת בעצמו כל חייו; שנים רבות הייתה לו בקתה יפה בהרים אליה היה מגיע
בכדי להגות, להרהר ולהתבונן בעולם. התורה שפיתח הייתה פנומנולוגיה מאד מסכימה, ואולי
אף מתפשרת עם העולם, בכך שהיא קוראת לנו להתבונן בעצמנו כל הזמן, להעמיק את
מודעותנו לרגע החולף. הוא אמר כי העיקר קורה עכשיו, ברגעי ההמתנה, בזמן החולף
כשאנחנו לא עושים כלום וברקע של הדברים שנראים לנו תמיד חשובים יותר. להיות-בעולם
יותר חשוב לכן מאשר לעשות-בעולם, וזה מזכיר את הפילוסופיה ההודית של הוודות בהן השאלה
'מי אתה' יותר חשובה מ'מה אתה עושה', כפי שכתב כבר קרליבך בסיום ספרו
"הודו".
ה"היות-בעולם" (Dasein) של היידגר הפך לאבוקה
שמשכה אליה פילוסופים ואוהבי דעת רבים, והפכה את הפנומנולוגיה לתורה כבדת משקל
בפילוסופיה של היבשת. גם בעז נוימן התמסר לקריאתו של היידגר, כשהוא מנסה לקחת את
המלצותיו לכיוון הראייה ההיסטורית של היות-בעולם, וכהיסטוריון הוא מנסה להביא אותן
למימוש מלא. הוא לוקח לגמרי ברצינות את ההוראה ההיידגרית להבין את ההיסטוריה
האנושית כרצף של רגעים מתמשכים שאין להם דבר עם האירועים הכבירים של ההיסטוריה.
לראות את ההיסטוריה החשובה באמת דווקא בדברים הרגילים שאנשים אלמונים עושים בבתיהם
ברגע הפנאי שלהם. ברוח זו אסף נוימן את התיאורים המשמימים של הבית בו גר כותב
פלוני, ואת תיאורי הזמן המשעממים שכתבו חיילים בחזית, או עקרות בית במטבח, והפך
אותם למרכז ההיסטוריה. כך הוא פירש נכונה את קריאתו של היידגר ל'היות בעולם',
לחיות בשביל הרגע הזה את הדבר הבנאלי ביותר שיכול להיקרא חיים, כאשר אנחנו יושבים
בבית ולא עושים דבר.
אבל האם זוהי באמת קריאתו של האדם בחייו? האם זוהי תמצית הקיום של
המין האנושי? או בקיצור – האם זה
מספיק...? והתשובה שזועקת מבין דפי הספר "להיות-בעולם" של נוימן היא לא
ולא. הרי כולנו מחפשים קצת יותר משמעות מאשר "סתם להיות-בעולם". יש עוד
קטע חשוב של היסטוריה שיש לתאר כאשר מנסים לצייר את התפתחות האדם, והוא נוגע
לשאיפותיו של האדם, לרצונותיו וליכולתו להביא אותם לידי מימוש. האדם ניכר בכך שהוא
יכול לחלום, לרצות להגשים רצון כלשהו ולחתור להגשמתו.
בכך הוא משנה את העולם.
כמו כן, יש לאדם קווים מוסריים על פיהם הוא פועל- הוא מבחין בין טוב
ורע ועורך שיפוטים כל חייו, בהם הוא קובע לעצמו כיצד יבחר את דרכו. נכון הדבר
שבחירות כאלה לא קורות כל יום, ולעתים מחכה אדם שנים עד שהוא מצליח לממש צעד קטן
בדרך להגשמת ייעודו, אבל לאו דווקא תיאורן של שנות המתנה אלה הוא הדבר היחיד שיש
להפנות אליו מבט. ההתבוננות של נוימן ברגעי ההמתנה, בזמנים בהם "השעונים עצרו
מלכת", בהתעכבויות, בציפיות, בביתו הפשוט של אדם כלשהו מהיישוב, היא לכן חד
צדדית וחסרה לדעתי את הממד הרצוני-מוסרי של האדם. לא מספיק לחוות רק את רגעי הכלום
של האדם האלמוני בביתו אי שם, צריך גם לשאול מה אותו אדם רצה, למה הוא שאף והאם
הצליח להגשים זאת בחייו. גם אם מחליטים להתבונן באדם הפשוט ולא במנהיגים
ש"שינו את ההיסטוריה", תמונת היותו-בעולם לא ממש מצליחה להראות את תמונת
עולמו הכוללת, כי היא חסרה חלום, כי אין בה ניצוץ של שאיפה והתכוונות. יש לאדם
באשר הוא רצונות, והוא כמהָ להגשימם, ולכן נעשה לו עוול אם נביא בפני קוראי
ההיסטוריה רק את היותו-בעולם, גם אם זו פילוסופיה המגדירה היטב את המארג ההדוק של
בני אדם בעולם.
לכן, לדעתי, מביא נוימן רק חצי מהתמונה ההיסטורית: הוא מצליח היטב
בתיאור השיממון היומיומי של היות האדם בביתו, בגרמניה של תחילת המאה ה-20, אך
משמיט לדאבוננו את החלק היותר חשוב לטעמי של חייו, חיינו, גם אם הם ואנחנו לא תמיד
מרגישים שאנחנו עושים היסטוריה.
כאן ניתן אולי להבין את הליכתו של היידגר עם המשטר הנאצי. אולי היותו-בעולם
הייתה יותר חשובה לו מאשר למצוא קווים מוסריים בשלטון; מארג החיים היומיומי, בו לא
ניתן להציב גבול בין אדם לחפציו ולטכנולוגיה שלו, או בכלל בין אדם לעולם, היה הדבר
החשוב ביותר עבורו, ומשטר כזה או אחר, הרומס כך או אחרת את זכויותיו של אדם זה או
אחר, לא היווה עבורו סיבה מספיק משמעותית לפעולה.
כך גם כנראה הסיקו כל אלה שסלחו לו, להיידגר, ותירצו בשבילו את הישארותו
ברייך השלישי, כמו חנה ארנדט, תלמידתו ואהובתו היהודייה שנאלצה לגלות לארה"ב
עם עליית הנאצים לשלטון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה