דואליזציה - האם חשיבה מדעית אחרת יכולה להביא לשינוי חברתי כלכלי?

אני קורא על דואליזציה בכלכלה ובחברה אצל גיא רולניק (מרקר-וויק, 21.11.14) וחושב על דואליזם במדע ובעצם בכל תחום חשיבה בעולמנו – הכל מפוצל לשניים בתודעתנו. כאשר Patrick Emmenegger מדבר על דואליזציה בכלכלה כתהליך מפריד, מנתק, הוא מראה כי יש בכל חברה ובכל ארגון, פרטי או ציבורי, שתי קבוצות בעלות אינטרסים שונים: ההנהלה מול העובדים, העובדים המחוברים מול אלה החיצוניים; שני צדדים לכאורה, כי הרי כולם פועלים להביא להצלחתו של אותו ארגון בו הם חברים. האיגודים המקצועיים המייצגים את צד העובדים יכולים לפעול למען הגברת השוויון בין הקבוצות, להגברת האחדות בין הצדדים, אך הם לרוב מתבלבלים ומשתתפים ביחד עם ה'מחוברים' בחגיגת הבצע של חלוקת שלל הרווחים שעשה הארגון, כדברי רולניק במאמר הנ"ל. למרות שחלק מארגוני העובדים, בעיקר בסקנדינביה, מונהגים ע"י נשים, שמהוות גורם ממתן ומאחד, דואליזציה ניכרת בכל העולם המערבי, אומר אמינגר, והיא מגבירה את אי השוויון, הניצול, אי-הצדק והבעיות האקו-כלכליות בכל העולם.
לי זה מצלצל מוכר. הרי גם במדע, שהוא דרך החשיבה המודרנית של כולנו על העולם, אנחנו מפוצלים לשניים. כמו שבחברה מסחרית אדם נתפס כאילו הוא או בצד של המרוויחים או בצד של המנוצלים, כך גם במדע יש תמיד שני צדדים: המדען החוקר והאובייקט הנחקר. למשל, האורניתולוג מתבונן על הציפור כעל ישות נפרדת ממנו, והגנטיקאי בודק גנים אנושיים כאילו הם מצויים מחוצה לו וההיסטוריון מתאר תהליכים המצויים בעולם שהוא לכאורה לא קשור אליו. זהו אחד ממאפייני המדע המודרני. יש תמיד הפרדה ברורה: אני החוקר, והם הנחקרים. אני המדען והם האובייקטים למחקר. דואליזציה זו היא דרך חשיבה שאנחנו כמעט לא מודעים לה, מאפיין אינהרנטי וטריוויאלי המצוי בבסיסו של כל מעשה אנושי, בכל תחום ודבר בחיינו, כמעט.

נכון שיש מקומות בהם הגבולות מטשטשים מעט: חוקרי חינוך או מנהיגות העוסקים בפסיכולוגיה האנושית מרגישים כי האובייקטים במחקרם, שהוא לרוב סטטיסטיקה אנושית, הם לעתים ממש כמוהם, בני אדם מרגישים וחושבים בצורה אנושית. או למשל, תזונאים מבינים היטב שהמזון שלנו הוא אמנם אובייקט חיצוני, אך הוא הופך להיות חלק מגופנו, חלק מאיתנו ובשר מבשרנו בתוך דקות מהאכילה. אך נדמה כי ללא ההפרדה בחשיבה, ללא ההתבוננות מהצד על אובייקטים שנפרדים מאתנו, לא היינו יכולים לחקור אותם, לנתח אותם ולהבין את תפקידם בעולם. האמנם?

האם לא הגיע הזמן למעט יותר חשיבה הוליסטית במדע? האם לא הלכנו רחוק מדי בניתוק שלנו מהעולם שם בחוץ, בדרך החשיבה המפרידה הזו, שגורמת לנו להרגיש כאילו אין בינינו לבין חוקי הטבע והדברים שסביבנו כל קשר? אולי הגיע הזמן להשקיע מאמץ ולראות דווקא את החיבור בינינו, בין המדען לאובייקט, בין החושב לנחשב, בין האדם לסביבתו...? אולי למשל נתחיל לחשוב כיצד הגשם שיורד עכשיו בחוץ הוא חלק מאיתנו, כיצד 'חושב' הצמח הצומח בגינה ומה אני יכול ללמוד ממנו כאדם צומח, וגם אפילו, כפי שמחקרים חדשים מראים – החיידקים של גוף האדם הם חלק בלתי נפרד ממנו ואין לו חיים בלעדיהם !? אולי האורניתולוג הוא חלק מהציפור שעפה, רק מעצם העניין שהוא פשוט מתבונן בה עכשיו והופך לכן להיות חלק ממנה (ויש צפרים שמרגישים כך, האמינו לי). האם להבין ציפור זה לא להיות קצת ציפור? או במילים אחרות: האם בכדי להבין את הציפור אנחנו צריכים להתבונן בה מהצד או אולי להפוך להיות חלק ממנה?

נדמה לי כי הגילויים הגדולים במדע התרחשו דווקא כשהחוקר הצליח להפוך אחד עם התופעה, אבל אני עוד צריך לבדוק את התזה הזו. גילוי של משהו חדש, תופעה חדשה או חוק טבע חדש, מתרחש כמדומני כאשר חוקר מצליח להתגבר על הניתוק האוטומטי בינו לבין העולם, ניתוק הקיים באותה דרך חשיבה מפותחת שמאפיינת את כולנו בעולם טכנולוגי 'מצליח' זה. אנשי מדע רבים מתארים רגעים של התאחדות עם התופעה, של הבנה מאד עמוקה של מושא חקירתם המתהווה ברגע של השתתפות, שמלווה בדרך כלל בהתעלות נפשית. החיבור ולא ההפרדה, ההתאחדות ולא הדואליזציה, ההבנה ההוליסטית ולא לקיחת הצד הרואה באחר אובייקט, "אחר" – אולי זו גם יכולה להיות דרך מדעית לגיטימית לחקר העולם.

המשוררת זלדה כתבה פעם: "שקיעת השמש ברוסיה, בגן, נטעה בי את ההרגשה שחזרה אחר כך פעמים רבות, שאני והנמלה והאוויר וההר והגדר וכל אדם הם איברים של גוף אחד ורוח אחת".