דרך החשיבה של גתה

אנסה לשרטט כמה כללי יסוד בראיית העולם של גתה כחוקר טבע, על בסיס

Holdrege, 2003; Bortoft, 2012; Brady, 1998

בכדי להבין את משמעות דרכו הייחודית של גתה, עלינו להעלות לתודעה את דרך העבודה והחשיבה של מדענים בימינו. בבסיסה של החשיבה עומד הסובייקט מול אובייקט בעולם, מפריד את האובייקט הנחקר מסביבתו, מבודד תופעה מסוימת, ובונה הסבר ההופך למושג. המושגים הנבנים בחשיבה מפרידה שכזו הופכים לאובייקטים בפני עצמם, בדיוק כשם שמספרים הופכים מרכיבים בתוך נוסחאות גדולות יותר, ומוגשים לחשיבה כהסבר האמתי, כאמת בפני עצמה. חשיבתנו לכן, מתוקף רדוקציה זו של העולם למושגים בדידים, הופכת למוקד העשייה והמחקר המדעי, מוקד בו מתבוננים אנו דרך התופעות. לעתים התופעות עצמן אפילו מפריעות בנטייתנו להגיע לאמת שמאחוריהן בכדי שנוכל להסביר את העולם ולעבור הלאה.

Bergson (1907, 1998) מחזק הבנה זו ומתאר כיצד נבנו כל מושגינו על בסיס של מוצקים, עד כדי כך שגם מים נוזליים הופכים בהסבירנו אותם לאוסף של מולקולות 'מוצקות'. ההיגיון של מוצקים הוא גם זה המשמש את דקרט לנסח "רעיונות ברורים ובדידים" (הגיונות 3) בניסיונו למדוד את אמתותם של דברים. זוהי החשיבה שמאז שלטת בתרבות המערבית: החשיבה המחפיצה, ההופכת כל תופעה לאובייקט נפרד, בעוד שבהתנסות היומיומית החושית שלנו, אין תופעה מנותקת בפני עצמה והכל קשור להכל.

אחד הכללים הבסיסיים של דרך עבודתו של גתה היה לראות תמיד את הפרט בהקשר של הכלל. הוא ניסה להחזיק בתודעה את התמונה הכללית תוך כדי לימוד מעמיק של הפרטים, ודרש שאין לוותר על התמונה הכללית לטובת פרט זה או אחר. קסירר כתב על גתה "בכתיבתו מתבלטים היחסים בין הפרטיקולרי לאוניברסלי כפי שכמעט לא ניתן למצוא בהיסטוריה של מדעי הטבע. הוא היה משוכנע לגמרי כי הפרטי והכללי לא רק שהם מחוברים בצורה אינטימית, אלא שהם חודרים האחד את השני. ה"עובדה" וה"תיאוריה" לא היו שני קטבים מנוגדים עבורו, אלא שני ביטויים וגורמים של הדדיות מאוחדת ובלתי ניתנת לרדוקציה. זהו אחד העקרונות הבסיסיים של תפיסתו את הטבע" (Cassirer 1950/1978, p. 145).

מאפיין נוסף של עבודתו היה הנטייה להיצמד עד כמה שאפשר לתופעה, כשהוא מדכא את הצורך האנושי, העולה אצל כולנו בכל מפגש עם תופעה חדשה, בבנייה של הסבר. הוא טען כי הכללות, ניסוחו של חוק טבע כללי מתוך תופעה מסוימת, הן הפשטות תיאורטיות מדי, שאינן מאפשרות לנו להבין באמת את התופעה. הרדיפה אחרי הסברים גורמת לנו לאבד מגע עם התופעה עצמה, ולפספס את מה שיש לה להגיד לנו. כל תיאוריה לכן, צריכה להיבנות ע"פ גתה על התופעה עצמה ומתוך המאפיינים שלה ולא מתוך ההשערות (והניסויים לאישושן) של החוקר.

גתה ניסה לתרגל בעצמו לערוך התבוננות דינמית בתופעה דינמית, במיוחד בצמחים ובבעלי חיים. יצור מתפתח שגדל עם הזמן ועובר דרך שלבי חיים שונים (כמו זרע, נבט, צמח, פרי) דורש שנתבונן בו בכולו, על המרחב שהוא תופס, וגם במהלך הזמן שהוא מתפתח. זוהי תופעה דינמית שלא ניתן לפרק אותה לחלקים וללמוד מהם על הכלל, כפי שלטענתו של גתה לא ניתן לפרק אורגניזם שלם וללמוד מהחלק על הכלל. זוהי הכללה שנותנת רק הסבר חלקי לאורגניזם, ומפספסת את התמונה הדינמית שיכולה להיווצר בחשיבה שלוקחת בחשבון התפתחות אורגנית. 

על פי גתה, תשומת הלב צריכה להינתן למקור, לכוחות הפועלים בבסיס והגורמים להשתנות, יותר מאשר למוצר הסופי. בבניית מושג המטמורפוזה של הצמח הקדים גתה את זמנו (כיום כבר התגלה כי הגנים הבונים את העלים הם אלה הבונים גם את עלי הכותרת, ראו

Theissen G, Saedler H (2001) Floral quartets. Nature 409: 469–471).  הוא ראה בעיני רוחו את הדינמיקה של התפתחות העלים על הגבעול, עד לעלי הכותרת. התבוננות עמוקה בעלה הראשון ולאחריו בעלה השני והשלישי, מגלה את הדמיון ביניהם וגם את השוני ביניהם. כאשר צוללים פנימה לתמונה זו בדמיון, ובונים הדמיה של התפתחות, של גדילה, בין העלה הראשון לשני ולשלישי, מתקבלת תמונה חייה של צמיחה, של מעבר, של השתנות בכיוון לא מקרי ומאד מסוים של העלה משלב לשלב.

Bortoft (2012) מסביר כיצד חווה גתה את הצמח הבונה את העלים שלו לאורך הגבעול. בבנייה פעילה של הצמח בדמיון, נדמה כאילו יש אחידות בבסיסם של כל העלים השונים, ואחידות זו מכילה את כל הפרטים וההשתנויות היוצאות ממנה. בניגוד לראייה האינטלקטואלית הרגילה, המחפשת את המשותף לכל העלים ובונה ממנה הפשטה, רדוקציה, לכלל אחד אחיד, אצל גתה האחידות עולה כמקור להשתנות, כשדה מאוחד ממנה נבראים הפרטים, כבסיס משותף הבורא מחדש את העלים ברוחו של החוקר. במקום לראות את הצמח כתוצר מוגמר של סיבות שונות (גנים, תנאי סביבה וכו') הצמח נבנה מחדש בדמיון של גתה, בכך שהחוקר משתתף באופן פעיל בחשיבתו במטמורפוזה שהצמח עובר.