האם קרניים מיועדות לנגוח, או, בשביל מה לכתוב שלטי הסבר...?

   בטיול בשבת האחרונה עם המשפחה המורחבת נכנסנו לחי-בר שבפארק הכרמל, לראות את בעלי החיים המצויים במכלאות האקלום לפני שחרורם לטבע לחופשי. מקום מקסים, עם נוף פתוח להרי הכרמל, מצוקי נחל כלח ועד לים התיכון. קידמו אותנו במעוף מרהיב קבוצה של 15 נשרים שדאו מעלינו ועברו מעל החי-בר בטיסה לכיוון מערב. החי-בר הוא אחד המעוזים הוותיקים של רשות הטבע והגנים (כניסה עולה 37 ₪ לרכב) המשמש מרכז לקונצפט האיקלום מחדש של חיות הבר של ישראל והשבתם לטבע, כשההצלחה המדוברת ביותר היא הנשר, שהחל מקנן במצוקי הכרמל אחרי שנעלם ממנו בתחילת המאה ה-20.

   במכלאה הגדולה והרחבה הראשונה, אליה מוביל שביל סלול אספלט, היו 10-15 פרטים של "עז הבר הכרתית", כפי שסיפר השלט הגדול ומאיר העיניים בנקודת התצפית הגבוהה בה עמדנו. השלט, שבפינתו העליונה מופיע ציור גדול של עז הבר, נותן כמה פרטים על מין העז המיוחד הזה, שהיה מין הבר ממנו בויתו העזים הראשונות במשק האדם.

עז הבר הכרתית Capra aegagrus

   בהסבר הכתוב, צד את תשומת לבי המשפט על "הקרניים הגדולות מותאמות היטב לקרבות בין הזכרים" (ציטוט מהזכרון) ושאלתי את עצמי – מדוע בחר הכותב לכתוב דווקא את המשפט הזה? בכל ההסבר על השלט היו משפטים ספורים בלבד, אז האם זה הדבר החשוב שעלינו לדעת על עז הבר? מדוע לכתוב דווקא כך את התיאור של המין הרועה באחו לפנינו?

    בחיפוש ברשת על החי-בר בכרמל, עלה הטקסט הבא על עז הבר, מתוך אתר הרט"ג:

שלא כמו זכרי אייל הכרמל והיחמור, בני משפחת האיילים, המשירים את קרניהם מדי שנה בשנה, אין הזכרים של העז הכרתית מחליפים קרניים, אלא נושאים על ראשם קרניים הגדלות ככל שגיל הזכר עולה.

   זהו למשל תיאור הרבה יותר קולע וברור של קרני העז. לעומתו, המשפט הכתוב בשלט אינו מתאר את הקרניים, אלא מסביר תיאוריה מסוימת, שכנראה נחקרה בעבר, על ההתאמה בין המבנה לתפקיד בקרניים בזמן ההתנגחות. אבל נדמה כי לִכְתוֹב בהסבר בשלט (שרובו נקרא בקול רם לילדים הקטנים המטיילים עם הוריהם בחי-בר) על התאמות של הקרניים, זה קצת תלוש ולא שייך למה שרואים בעין. המשפט לא מתאר דבר, ולא נותן מושג אפילו על צורת הקרניים, המבנה הפנימי שלהן, אופן גדילתן והשונה ביניהן לבין קרני היחמור, למשל, המתחלפות כל שנה.

   המשכנו בסיור, והנה גם בשלט ההסבר בעמדת התצפית של כבש הבר האיראני כתוב אותו משפט בדיוק על "הקרניים המותאמות לקרבות בין הזכרים..." (שוב, מהזיכרון. חבל שלא צילמתי...).

זה לא קצת מוזר? שני מינים שונים במראם, מיוחדים כל כך, מתוארים בשלט ההסבר באותם מילים בדיוק. מדוע לכתוב את אותו משפט סתום שלא אומר דבר על שני יצורים אחרים, נהדרים ומיוחדים? 

כבש הבר (מופלון) Ovis orientalis

   נדמה לי כי הסיבה נעוצה בהערצה לה זוכים תיאורים מדעיים שיש להם צליל של תיאוריה שנחקרה ברצינות. בעידן של מדע וטכנולוגיה, להתבוננות הפשוטה בטבע אין כבר הרבה מקום, ויש להיעזר במשפטים הנשמעים מדעיים, כאלה שיש להם צליל מושך של מחקר תיאורטי גבוה ומרוחק. עדיף היה גם להוסיף איזה נוסחה מתמטית מרשימה, ואולי נתון סטטיסטי כזה או אחר על חיי העז, ואז ההסבר היה מושלם.     הסברים שכאלה מרחיקים אותנו עוד, ובמיוחד את הדור הצעיר העובר בשבילים ומתחנך לאור השלטים, מהטבע עצמו, מההתבוננות הפשוטה שניתן לעשות בבעל חיים אציל ונהדר שכזה.

במקום לתאר- מסבירים,

במקום להראות- מחפשים סיבות,

ובמקום לשאול שאלות- נותנים תשובות המנותקות מהמציאות.

זהו המחיר שכולנו משלמים על ההתרחקות ההולכת וגוברת של המחקר המדעי מהנושאים עצמם אותו הוא חוקר.

אז לסיום נשאל את השאלה המוזרה באמת: האם לקרניים יש מטרה...?! האם צריך לחפש ולמצוא סיבה לצמיחת הקרניים, כזו שתסביר את התועלת שהעז מפיקה מהקרניים?

או אולי הקרניים פשוט שם כי הן צריכות להיות שם, כי הן חלק מבעל החיים היפה והמכובד הזה, והן לא משמשות אותו לכלום, אלא רק נמצאות שם. נכון שזה נראה טוב אילו היו בנויות להתנגחויות, אבל ראו מה כתוב על כבש הבר (המופלון) בויקיפדיה:

 "הקרניים הגדולות והחלולות, והעצמות החזקות של הגולגולת והצוואר מגינים על הזכרים מפני פציעות חמורות בעצמות או במוח. לעתים הזכרים מסתבכים בקרניהם המסולסלות, ואם לא יצליחו להתנתק אחד מהשני הם עלולים להיטרף תוך זמן קצר".

אז אולי הן מגינות על המוח, אבל אולי הן גם לא ממש עוזרות לו בהתנגחות בין הזכרים ויכולות אפילו להיות מלכודת מוות במקרים מסוימים?

בקיצור, למה להסתבך בהסברים, ולא פשוט לתאר את בעל החיים שלפנינו בכמה משפטים קצרים ומכבדים. כך נלמד כולנו, אנחנו ונכדינו, להעריך יותר את מה שעומד מולנו, את התופעה עצמה שהביאה למחקר המדעי שהתפתח בעקבותיה והתרחק ממנה כל כך.

לחשוב כמו צמח

    כמה תובנות וציטוטים מהספר "לחשוב כמו צמח" של קרייג הולדרג', מהמכון לטבע, ניו-יורק.  

    "כאשר הכנה לקראת משהו הופכת להיות המטרה השלטת, אזי האפשרויות של ההווה מוקרבות על מזבח העתיד המעורפל. כשזה קורה, ההכנה האמתית לעתיד מפוספסת את משובשת. האידאל, האומר כי עלינו להשתמש בהווה פשוט כדי להתכונן לעתיד, סותר את עצמו. הוא שומט, אפילו מנטרל, את אותם תנאים הכרחיים בעזרתם הופך אדם למוכן לחייו בעתיד. אנו תמיד חיים בזמן בו אנו חיים, לא בזמן אחר כלשהו, ורק על ידי מיצוי המשמעות המלאה של ההתנסויות העכשוויות בהווה, אנחנו נעשים מוכנים לעשות אותו דבר גם בעתיד. זוהי ההכנה היחידה אשר בטווח הארוך מכינה לדבר כלשהו", (ג'ון דיואי, 1938).

  כאשר אנחנו משילים מעלינו את הרעיון של "הכנה" לעתיד, נשאלת השאלה: אלו התנסויות  משמעותיות יותר ביכולתן לעודד למידה וגדילה? נראה כי החינוך הטוב ביותר יביא אנשים לאינטראקציה עם מה שאלברט בורגמן קורא "מציאות, הנלקחת במובן של רצינות, אמתיות, נוכחות מצווה, במובן שיש לנו כשאנו חושבים על זהב טהור לעומת חיקויים זולים יותר, או על אדם אמתי בניגוד לסתם גנדרן... מה שהוא במוצהר אמתי, שהוא המשכיות משמעותית ונוכחת של העולם שלו, כל מה שתופש את תשומת הלב שלנו בזכות אצילותו שלו, ועושה זאת כהגשמה וכגילוי העולם ממנו נברא..." (בורגמן, 1995).

   "כל מה שאנו מלמדים ומחנכים עבורו צריך להיות לקוח רק מהידע שלנו את האדם המתפתח, והפוטנציאל האישי-פרטי שלו להתהוות. מדע אמתי של האדם צריך להיות הבסיס לחינוך ולהוראה. אין זו השאלה 'מה צריך אדם לדעת כדי לשמש בחברה הקיימת' אלא 'מהן אפשרויותיו של אותו אדם ונטיותיו להתפתחות'. כך יתאפשר לכל דור חדש להחדיר כל הזמן אימפולסים ורעיונות חדשים לתוך החברה, ולא שהדור הצעיר יהפוך למה שהחברה הקיימת רוצה לייצר ממנו" (רודולף שטיינר, ~1919).

מפגש אינטימי עם צמח יכול אם כך ללמד אותנו הרבה.

הוא מפגיש אותנו עם המציאות, עם הפוטנציאל להשתנות ולהתפתח, עם צורות חדשות שנבנות אחרי מותן של תצורות ישנות, עם היכולת למות ולהיברא כל הזמן, להבשיל פירות שבריקבונם, מניבים צמחים צעירים ורעננים השונים במקצת. התמונה השלמה של הצמח, הן במרחב הסביבתי שלו והן לאורך הזמן ועונות הגדילה שלו, נותנת משהו שלא ניתן לקבל באף לימוד תיאורטי כלשהו.

הוא יכול ללמד אותנו לחשוב את המציאות מחדש.

דואליזציה - האם חשיבה מדעית אחרת יכולה להביא לשינוי חברתי כלכלי?

אני קורא על דואליזציה בכלכלה ובחברה אצל גיא רולניק (מרקר-וויק, 21.11.14) וחושב על דואליזם במדע ובעצם בכל תחום חשיבה בעולמנו – הכל מפוצל לשניים בתודעתנו. כאשר Patrick Emmenegger מדבר על דואליזציה בכלכלה כתהליך מפריד, מנתק, הוא מראה כי יש בכל חברה ובכל ארגון, פרטי או ציבורי, שתי קבוצות בעלות אינטרסים שונים: ההנהלה מול העובדים, העובדים המחוברים מול אלה החיצוניים; שני צדדים לכאורה, כי הרי כולם פועלים להביא להצלחתו של אותו ארגון בו הם חברים. האיגודים המקצועיים המייצגים את צד העובדים יכולים לפעול למען הגברת השוויון בין הקבוצות, להגברת האחדות בין הצדדים, אך הם לרוב מתבלבלים ומשתתפים ביחד עם ה'מחוברים' בחגיגת הבצע של חלוקת שלל הרווחים שעשה הארגון, כדברי רולניק במאמר הנ"ל. למרות שחלק מארגוני העובדים, בעיקר בסקנדינביה, מונהגים ע"י נשים, שמהוות גורם ממתן ומאחד, דואליזציה ניכרת בכל העולם המערבי, אומר אמינגר, והיא מגבירה את אי השוויון, הניצול, אי-הצדק והבעיות האקו-כלכליות בכל העולם.
לי זה מצלצל מוכר. הרי גם במדע, שהוא דרך החשיבה המודרנית של כולנו על העולם, אנחנו מפוצלים לשניים. כמו שבחברה מסחרית אדם נתפס כאילו הוא או בצד של המרוויחים או בצד של המנוצלים, כך גם במדע יש תמיד שני צדדים: המדען החוקר והאובייקט הנחקר. למשל, האורניתולוג מתבונן על הציפור כעל ישות נפרדת ממנו, והגנטיקאי בודק גנים אנושיים כאילו הם מצויים מחוצה לו וההיסטוריון מתאר תהליכים המצויים בעולם שהוא לכאורה לא קשור אליו. זהו אחד ממאפייני המדע המודרני. יש תמיד הפרדה ברורה: אני החוקר, והם הנחקרים. אני המדען והם האובייקטים למחקר. דואליזציה זו היא דרך חשיבה שאנחנו כמעט לא מודעים לה, מאפיין אינהרנטי וטריוויאלי המצוי בבסיסו של כל מעשה אנושי, בכל תחום ודבר בחיינו, כמעט.

נכון שיש מקומות בהם הגבולות מטשטשים מעט: חוקרי חינוך או מנהיגות העוסקים בפסיכולוגיה האנושית מרגישים כי האובייקטים במחקרם, שהוא לרוב סטטיסטיקה אנושית, הם לעתים ממש כמוהם, בני אדם מרגישים וחושבים בצורה אנושית. או למשל, תזונאים מבינים היטב שהמזון שלנו הוא אמנם אובייקט חיצוני, אך הוא הופך להיות חלק מגופנו, חלק מאיתנו ובשר מבשרנו בתוך דקות מהאכילה. אך נדמה כי ללא ההפרדה בחשיבה, ללא ההתבוננות מהצד על אובייקטים שנפרדים מאתנו, לא היינו יכולים לחקור אותם, לנתח אותם ולהבין את תפקידם בעולם. האמנם?

האם לא הגיע הזמן למעט יותר חשיבה הוליסטית במדע? האם לא הלכנו רחוק מדי בניתוק שלנו מהעולם שם בחוץ, בדרך החשיבה המפרידה הזו, שגורמת לנו להרגיש כאילו אין בינינו לבין חוקי הטבע והדברים שסביבנו כל קשר? אולי הגיע הזמן להשקיע מאמץ ולראות דווקא את החיבור בינינו, בין המדען לאובייקט, בין החושב לנחשב, בין האדם לסביבתו...? אולי למשל נתחיל לחשוב כיצד הגשם שיורד עכשיו בחוץ הוא חלק מאיתנו, כיצד 'חושב' הצמח הצומח בגינה ומה אני יכול ללמוד ממנו כאדם צומח, וגם אפילו, כפי שמחקרים חדשים מראים – החיידקים של גוף האדם הם חלק בלתי נפרד ממנו ואין לו חיים בלעדיהם !? אולי האורניתולוג הוא חלק מהציפור שעפה, רק מעצם העניין שהוא פשוט מתבונן בה עכשיו והופך לכן להיות חלק ממנה (ויש צפרים שמרגישים כך, האמינו לי). האם להבין ציפור זה לא להיות קצת ציפור? או במילים אחרות: האם בכדי להבין את הציפור אנחנו צריכים להתבונן בה מהצד או אולי להפוך להיות חלק ממנה?

נדמה לי כי הגילויים הגדולים במדע התרחשו דווקא כשהחוקר הצליח להפוך אחד עם התופעה, אבל אני עוד צריך לבדוק את התזה הזו. גילוי של משהו חדש, תופעה חדשה או חוק טבע חדש, מתרחש כמדומני כאשר חוקר מצליח להתגבר על הניתוק האוטומטי בינו לבין העולם, ניתוק הקיים באותה דרך חשיבה מפותחת שמאפיינת את כולנו בעולם טכנולוגי 'מצליח' זה. אנשי מדע רבים מתארים רגעים של התאחדות עם התופעה, של הבנה מאד עמוקה של מושא חקירתם המתהווה ברגע של השתתפות, שמלווה בדרך כלל בהתעלות נפשית. החיבור ולא ההפרדה, ההתאחדות ולא הדואליזציה, ההבנה ההוליסטית ולא לקיחת הצד הרואה באחר אובייקט, "אחר" – אולי זו גם יכולה להיות דרך מדעית לגיטימית לחקר העולם.

המשוררת זלדה כתבה פעם: "שקיעת השמש ברוסיה, בגן, נטעה בי את ההרגשה שחזרה אחר כך פעמים רבות, שאני והנמלה והאוויר וההר והגדר וכל אדם הם איברים של גוף אחד ורוח אחת".

על ספרו של בעז נוימן "להיות בעולם" - האמנם היסטוריה פנומנולוגית?

(למי שלא קרא את הספר - http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2418717)

יש משהו בהיידגר שמאד מושך לקרוא, עם הכל הקושי בקריאה של פילוסופיה כבדת מילים כמו שלו, ולכן אולי אנחנו סולחים לו על השלמתו עם המשטר הנאצי. אל סליחה זו אנסה להגיע בסוף קטע זה, אבל לזכותו ייאמר כי הוא היה פילוסוף שהלך עד הסוף עם גישתו (הטבעית והרומנטית משהו) להיות בעולם, להתבונן יותר ברגעי השהייה, להבין שלא ניתן להפריד ביני לבין העולם וכי הדברים הנקלטים בחושים הם הדברים שבאמת קיימים. הוא ניסה לתרגל זאת בעצמו כל חייו; שנים רבות הייתה לו בקתה יפה בהרים אליה היה מגיע בכדי להגות, להרהר ולהתבונן בעולם. התורה שפיתח הייתה פנומנולוגיה מאד מסכימה, ואולי אף מתפשרת עם העולם, בכך שהיא קוראת לנו להתבונן בעצמנו כל הזמן, להעמיק את מודעותנו לרגע החולף. הוא אמר כי העיקר קורה עכשיו, ברגעי ההמתנה, בזמן החולף כשאנחנו לא עושים כלום וברקע של הדברים שנראים לנו תמיד חשובים יותר. להיות-בעולם יותר חשוב לכן מאשר לעשות-בעולם, וזה מזכיר את הפילוסופיה ההודית של הוודות בהן השאלה 'מי אתה' יותר חשובה מ'מה אתה עושה', כפי שכתב כבר קרליבך בסיום ספרו "הודו".

ה"היות-בעולם" (Dasein) של היידגר הפך לאבוקה שמשכה אליה פילוסופים ואוהבי דעת רבים, והפכה את הפנומנולוגיה לתורה כבדת משקל בפילוסופיה של היבשת. גם בעז נוימן התמסר לקריאתו של היידגר, כשהוא מנסה לקחת את המלצותיו לכיוון הראייה ההיסטורית של היות-בעולם, וכהיסטוריון הוא מנסה להביא אותן למימוש מלא. הוא לוקח לגמרי ברצינות את ההוראה ההיידגרית להבין את ההיסטוריה האנושית כרצף של רגעים מתמשכים שאין להם דבר עם האירועים הכבירים של ההיסטוריה. לראות את ההיסטוריה החשובה באמת דווקא בדברים הרגילים שאנשים אלמונים עושים בבתיהם ברגע הפנאי שלהם. ברוח זו אסף נוימן את התיאורים המשמימים של הבית בו גר כותב פלוני, ואת תיאורי הזמן המשעממים שכתבו חיילים בחזית, או עקרות בית במטבח, והפך אותם למרכז ההיסטוריה. כך הוא פירש נכונה את קריאתו של היידגר ל'היות בעולם', לחיות בשביל הרגע הזה את הדבר הבנאלי ביותר שיכול להיקרא חיים, כאשר אנחנו יושבים בבית ולא עושים דבר.

אבל האם זוהי באמת קריאתו של האדם בחייו? האם זוהי תמצית הקיום של המין האנושי?  או בקיצור – האם זה מספיק...? והתשובה שזועקת מבין דפי הספר "להיות-בעולם" של נוימן היא לא ולא. הרי כולנו מחפשים קצת יותר משמעות מאשר "סתם להיות-בעולם". יש עוד קטע חשוב של היסטוריה שיש לתאר כאשר מנסים לצייר את התפתחות האדם, והוא נוגע לשאיפותיו של האדם, לרצונותיו וליכולתו להביא אותם לידי מימוש. האדם ניכר בכך שהוא יכול לחלום, לרצות להגשים רצון כלשהו ולחתור להגשמתו.

בכך הוא משנה את העולם.

כמו כן, יש לאדם קווים מוסריים על פיהם הוא פועל- הוא מבחין בין טוב ורע ועורך שיפוטים כל חייו, בהם הוא קובע לעצמו כיצד יבחר את דרכו. נכון הדבר שבחירות כאלה לא קורות כל יום, ולעתים מחכה אדם שנים עד שהוא מצליח לממש צעד קטן בדרך להגשמת ייעודו, אבל לאו דווקא תיאורן של שנות המתנה אלה הוא הדבר היחיד שיש להפנות אליו מבט. ההתבוננות של נוימן ברגעי ההמתנה, בזמנים בהם "השעונים עצרו מלכת", בהתעכבויות, בציפיות, בביתו הפשוט של אדם כלשהו מהיישוב, היא לכן חד צדדית וחסרה לדעתי את הממד הרצוני-מוסרי של האדם. לא מספיק לחוות רק את רגעי הכלום של האדם האלמוני בביתו אי שם, צריך גם לשאול מה אותו אדם רצה, למה הוא שאף והאם הצליח להגשים זאת בחייו. גם אם מחליטים להתבונן באדם הפשוט ולא במנהיגים ש"שינו את ההיסטוריה", תמונת היותו-בעולם לא ממש מצליחה להראות את תמונת עולמו הכוללת, כי היא חסרה חלום, כי אין בה ניצוץ של שאיפה והתכוונות. יש לאדם באשר הוא רצונות, והוא כמהָ להגשימם, ולכן נעשה לו עוול אם נביא בפני קוראי ההיסטוריה רק את היותו-בעולם, גם אם זו פילוסופיה המגדירה היטב את המארג ההדוק של בני אדם בעולם.

לכן, לדעתי, מביא נוימן רק חצי מהתמונה ההיסטורית: הוא מצליח היטב בתיאור השיממון היומיומי של היות האדם בביתו, בגרמניה של תחילת המאה ה-20, אך משמיט לדאבוננו את החלק היותר חשוב לטעמי של חייו, חיינו, גם אם הם ואנחנו לא תמיד מרגישים שאנחנו עושים היסטוריה.

כאן ניתן אולי להבין את הליכתו של היידגר עם המשטר הנאצי. אולי היותו-בעולם הייתה יותר חשובה לו מאשר למצוא קווים מוסריים בשלטון; מארג החיים היומיומי, בו לא ניתן להציב גבול בין אדם לחפציו ולטכנולוגיה שלו, או בכלל בין אדם לעולם, היה הדבר החשוב ביותר עבורו, ומשטר כזה או אחר, הרומס כך או אחרת את זכויותיו של אדם זה או אחר, לא היווה עבורו סיבה מספיק משמעותית לפעולה.

כך גם כנראה הסיקו כל אלה שסלחו לו, להיידגר, ותירצו בשבילו את הישארותו ברייך השלישי, כמו חנה ארנדט, תלמידתו ואהובתו היהודייה שנאלצה לגלות לארה"ב עם עליית הנאצים לשלטון. 

שלום יקירי,

נכון, אתם צודקים.

לא הייתי כאן המון זמן. ניצלתי את חופשת הקיץ לכתיבה אחרת – כתיבת עבודות הסיכום של הקורסים שלקחתי השנה בבר אילן.

כדי להוכיח לכם שלא התבטלתי, הנה הפרק השלישי מהעבודה שכתבתי בפילוסופיה של המדעים, על "חיזוק תפיסת האורגניזם השלם הפילוסופיה של הביולוגיה". פרק זה מבוסס על מאמר של קרייג הולדרג', ביולוג ומורה, מדריך וחוקר העוסק כבר שנים בהוראת מדעים בסגנון גתאני. את מאמריו ועוד הרבה חומרים מעניינים תוכלו למצוא ב natureinstitute.org.

למרות שזו עבודה בפילוסופיה, אני מבטיח שזה גם מעניין...! ראו, למשל, את דויד אטנבורו משוחח עם אחד:

https://www.youtube.com/watch?v=ndMKTnSRsKM

קריאה נעימה,

ניר

 

העצלן כדוגמא

בכדי לבדוק את הטיעון שלי ולהדגים אותו, אביא דוגמא אחת של תיאור אורגניזם שלם בסביבתו הטבעית (Holdrege, 1998). תיאור שכזה מהווה לכאורה צעד ראשוני ובסיסי של כל מחקר בביולוגיה, ונדמה לעתים כי החיפוש אחר הסברים שונים (העץ האבולוציוני, הבסיס הגנטי לפנוטיפ ועוד) מצל עליו והופך אותו למשני או לפחות חשוב. במקרה זה, Holdrege לא מחפש סיבות או הסברים אלא רק מתאר את האורגניזם, ולכן החלטתי להביא אותו כאן לבדיקה פילוסופית. הוא אוסף במאמר את המחקרים הקיימים על האורגניזם הנדון, מביא התבוננויות ממקורות שונים ומסכם את הפרטים הידועים כבר על פי נושאים. אנסה לבדוק מהי מטרתו של הכותב, האם המאמר מנסה לענות על שאלות כלשהן, ולאיזה רמת ידע הוא חותר.

העצלן (Sloth) הוא יונק התלוי עם גבו מטה רוב שעות היום בצמרות עצי הג'ונגל הטרופי על שלוש ציפורניים בכל זרוע, ועל הקרקע הוא חסר אונים. השרירים שלו צומצמו למינימום הכרחי, מהירות התגובה שלו אפסית והוא נע באיטיות מדהימה. הפרווה שלו אפורה מנומרת, מכילה אצות שונות הנותנות לה גוונים שונים, וגם יצורים רבים אחרים הניזונים מעורו של העצלן. הוא ניזון מעלים בלבד ומערכת העיכול שלו פועלת לפרק אותם לאט בעזרת חיידקים בארבע הקיבות שלו; את הפרשותיו הוא פולט פעם בשבוע. ההיריון נמשך 6-8 חודשים, ארוך מאד יחסית ליונקים בגודלו של העצלן, ותוחלת החיים שלו ארוכה ביותר – נמצא עצלן מסומן בן 17 שנים, גיל מופלג יחסית ליונק בגודלו. המִפרָקים שלו משוחררים מאד, עמוד השדרה – גמיש, והגולגולת שלו לא בולטת קדימה – ההיפך הגמור מאוכלי עשב על האדמה כמו סוס או אייל, או מקופים שוכני עצים. עד כאן בתמצית מאפייניו העיקריים של האורגניזם כפי שמביא  Holdrege(1998(.

 אם ננסה להוציא תכונה מהותית אחת מהתיאור שלעיל נראה שהעצלן מקרין איטיות כתכונה מרכזית המופיעה בכל צד של חייו: באכילה ובעיכול, בתנועה ובתגובה, בגדילה ובהתפתחות העובר. תכונה זו, האיטיות, משמשת מעין מרכז פיתוח, או מוטו מרכזי עליו נבנים גופו של העצלן, הפיסיולוגיה שלו והתנהגותו. Holdrege כותב "העצלן מביא איטיות לעולם" והיא באה לידי ביטוי בכל היבט של גופו והתנהגותו. בתיאור היבטים אלה לא מחפש החוקר הכותב סיבות או הסברים, אולם התכונה הבסיסית הזו של איטיות כמו עולה מעצמה מתיאור הפרטים. ככל שמתאספים עוד פרטים, עוד פרספקטיבות (מע' העיכול, התנועה, ההתרבות והגדילה) עולה תמונה דומה המצטרפת לאחרות ומדגישה תכונה כללית אחת מסוימת, האיטיות.

תכונה נוספת שעולה אצל Holdrege כמרכזית אצל העצלן היא ההתכנסות: הוא נמנע מלהבליט עצמו, מתגונן בהתקפלות לכדור ונחבא בין העלים. השלד שלו גמיש מאד ומאפשר לו להתקפל, כשהוא נסוג פנימה וישן הרבה שעות ביממה. תכונה זו גם מוקרנת במבנה הגולגולת המיוחד שלו, בו החוטם קצר מאד יחסית ליונקים דומים, כאילו מתכנס פנימה. כמו כן בגולגולת, חושי הראייה והשמיעה (שהם החושים הפונים החוצה) מוחלשים וחוש הריח, האוסף נתונים על ידי הכנסה פנימה של אוויר, בולט בחוזקו. ההתכנסות, לכן, היא דוגמא נוספת להתבלטותה של תכונה נוספת מתוך איסוף התצפיות השונות על העצלן.

טמפרטורת הגוף של העצלן משתנה ביחד עם טמפרטורת הסביבה במהלך היממה. תכונה זו נבדקה ע"י חוקר אחר (Goffart) כסיבה להיות העצלן איטי כל כך. השערה זו לא התקבלה מאחר ולקואלה, שהוא דוב איטי ביותר גם כן, יש טמפ' גוף קבועה. כלומר נעשה כאן חיפוש אחר הסבר (שהוא חיפוש אחר סיבה) על ידי ביולוג מסוים. מאחר וההכללה לא עובדת, השערת הסיבה לא מתקבלת. Holdrege טוען כי "בטיפול במאפיינים של אורגניזם כסיבות פוטנציאליות אנחנו מוציאים אותם החוצה ממנו. אז אנו חושבים עליהם כמשפיעים על דברים באורגניזם כאילו לא היו חלק ממנו. בעשותנו כך, אנו יכולים לחשוב במונחים כלליים על הפקטור 'טמפרטורת גוף' כסיבה, כאילו היא נפרדת מהאורגניזם" (עמ' 3).

גם סביבתו של האורגניזם נחשבת באותה צורה כאילו היא נפרדת ממנו, אך היא למעשה חלק ממנו, ולא ניתן להפריד את העצלן מסביבתו. בפרוותו שוכנים מאות יצורים שונים: בקטריות, אצות, עשים וחיפושיות; הוא קשור לקליפת העץ, לענפים ולעלים, המהווים את סביבת חייו ומזונו, כשהוא תלוי על העצים ונראה גם כחלק מהם. לכן ההפרדה בין 'אורגניזם' ל'סביבה' נעשית כאן מטושטשת מעט, כאילו מלאכותית, בכדי להשתמש במושגים אלה למציאת הסברים וסיבות. מאחר ו"חיפוש סיבות הוא טבעו השני של מדען" טוען Holdrege, "שיטה זו לבדה בהקשר של אורגניזמים לא מספיקה. יש להוציא מהלקסיקון של ביולוגים את המילה 'סיבה' ולהשתמש במונח הצנוע והפתוח יותר 'תנאים'" (עמ' 3). בכדי להבין את האורגניזם וכיצד הוא פועל בסביבתו יש להכיר אותו היטב, לצפות בו בכל שלבי התפתחותו ולתאר אותו יותר מאשר לחפש סיבות לפעילותו. מטרתו שלHoldrege , לפיכך, היא לתאר את השלם מתוך התבוננות בחלקיו, ולהגיע לאופיו המהותי (והנסתר מעט) של האורגניזם על ידי ציור תמונה מפורטת מאד שלו, מכל הפרספקטיבות האפשריות, תוך השוואה לאורגניזמים אחרים אשר יבליטו את ייחודו ושלמותו של האורגניזם המתואר בתוך סביבתו הטבעית.

יהיו שיגידו כי מחקר כזה הוא נאיבי ועוסק בתכונות נראות, שהן ברורות ומובנות מאליהן. אולם הוא רומז למשמעות עמוקה ורצינית יותר: השונה באורגניזם, הדבר המייחד אותו, הוא לאו דווקא בפרטים הקטנים המתגלים ברדוקציה, אלא במכלול ובהקשר של האורגניזם השלם. המעבר לדגש על השלם מאפשר לגלות את המאפיין הבלעדי של אותו אורגניזם, מעבר לגנום שלו, מעבר לתכונות פרטניות כאלה ואחרות המחברות אותו דווקא ליצורים אחרים. Holdrege מסיט את המבט מהפרטים אל השלם, ובכך מאפשר לנו גישה אל המייחד את האורגניזם. הנאיביות לכאורה מאפשרת כאן הסטה של המבט מחיפוש סיבתיות פיזיקלית לחיפוש הייחוד המהותי לכל אורגניזם, ובכך להבנה גבוהה יותר (או לפחות שלמה יותר) של הביולוגיה שלו. זוהי מסקנה ביולוגית אחרת ממה שהיינו רגילים לחשוב עד כה: ההבנה כי האורגניזם מתַזְמֵר בצורה דינמית את החלקים שלו, את הגנום שלו ואת כל מרכיביו לשלמות אחת ייחודית, ולא להיפך.

 ניתן גם לטעון כי מחקר שכזה נעשה ממילא על ידי כל ביולוג החוקר אורגניזם מסוים, ולכן הוא למעשה כבר קיים ואין טעם להדגיש את חשיבותו. אני טוען כי איסוף כולל של תכונות שכזה מנקודות מבט שונות, מדגיש את הממד ההוליסטי שלעתים רבות חסר במחקר הביולוגי. הוא חותר להבנה עמוקה של האורגניזם כמו שהוא, למהות שבו ולדברים המייחדים רק אותו. כתיבה מחקרית מעין זו אינה מחפשת סיבות או הסברים אלא רוצה לתאר את האורגניזם כשלמות אחת. בכדי לעשות זאת היא נעזרת בפרטים רבים, בפרספקטיבות מחקר שונות וברשמיהם של חוקרים רבים. התכונות המהותיות המאפיינות את האורגניזם כאילו עולות מאליהן מתוך תיאור הפרטים- במקרה זה של העצלן אלה הן, למשל, האיטיות וההתכנסות פנימה. הן לא היו עולות כתכונות המאפיינות אורגניזם ממין מסוים אם היינו לוקחים תצפיות נפרדות ומנסים להסיק מהן על הכלל, כמו טמפרטורת הגוף למשל כגורם סיבתי באורגניזמים דומים. תכונות אלה קשורות בהגיון רק לאותו אורגניזם שהן מתארות, כי ברגע שמוסיפים אליהן עוד מאפיינים ואספקטים של אותו אורגניזם, מפרספקטיבות רבות כלל שניתן, עולה תמונה קוהרנטית ושלמה שיש לה הגיון משלה. "האורגניזם לכן הוא יצור מושלם בסביבתו" (ציטוט של גתה, אצל Holdrege) והוא עולה מתוך תיאורו המפורט בלבד. ככל שיש יותר פרספקטיבות, כך תמונת השלם צפה ועולה יותר בבהירות.

לראות טיפוס במקום DNA (ב)

זה לא סוד שמאמץ מחקרי אדיר מושקע בשנים אלה בריצוף DNA  של אורגניזמים רבים, בראשם האדם. הכוונה כמובן לחשיפת רצף הבסיסים (A,G,T,C) שלDNA  של יצור כלשהו בכדי ללמוד עליו ולהכיר את הבעיות הקשורות בגדילתו. ישנן כיום פלטפורמות של דור שלישי, מכונות ענק, המיועדות לריצוף מהיר יותר וזול יותר מאי פעם, המפעילות טכניקות מתקדמות ביותר של כימיה אורגנית, פלואורסצנציה (זהירה), עיבוד אנזימתי ועוד. מאות אלפי חוקרים ברחבי העולם ותקציבי מחקר ענקיים של ממשלות וחברות פרטיות מכוונים כולם למציאת רצפים של DNA שיוכלו לכוון אותנו למציאת תרופות חדשות וטיפולים שונים באדם, לשיטות לשמירת טבע או לזיהוי מיני אורגניזמים חדשים וכד'.

מוקד גדול במיוחד של מחקר מתבצע כיום על הDNA  של האדם.

פעילות אדירה של מדענים במאות מעבדות, אנרגיה עצומה של מחקר, מחשבי ענק, מאות פרסומים, עשרות כנסים – בכדי לאכסן את ה Big-Data העצום הזה של רצפי מחשב AGCTGATATA  וכו' במחשבי העולם המערבי המפותח, על מנת לנסות ולהכיר את האדם בעזרת מולקולה אחת – DNA. הנחת העבודה המכוונת מחקרים אלה היא אחת: ה-DNA מכיל מידע ייחודי על האדם המכיל אותו, על מחלותיו ויכולותיו, וחשיפת מידע זה יוביל לפתרון בעיות ומחלות שונות. דוגמא אחת ידועה היא הגן BRCA שנקשר למחלת סרטן השד אצל נשים, שחברת Miryad הוציאה עליו פטנט לפני כעשור, אשר נשלל ממנה רק לאחרונה בקביעה שאין כל המצאה חדשה באבחון גן זה, ולכן לא ניתן להוציא עליו פטנט. בעקבות הבדיקה המונופוליסטית והיקרה שהציעה Miryad החליטה אנג'לינה ג'ולי, שהגן התגלה אצלה ואצל משפחתה, לכרות את שני שדיה בכדי להימנע ממחלת סרטן השד. חבל.

אז זה לא נראה קצת מוגזם, כל העיסוק הזה בDNA?

וככל שמצטברים המחקרים התמונה רק הולכת ומסתבכת. מסתבר שכמה דברים שחשבנו בעבר על DNA  כבר לא ממש ככה. ראשית יש הרבה מאד תהליכים גנטיים שמעורבים בהם חלבונים ואנזימים שתפקידם להפעיל את הגנום ולמרות שגם חלבונים אלה מיוצרים כנראה על ידי תרגום מידע גנומי (המצוי בDNA), לא ברור כיצד, מתי ואיך הכל מסונכרן. כמו כן מסתבר כי תאים שונים בגוף מראים רצפים שונים של DNA. קוראים לזה מוטציות סומאטיות, והן אקראיות לגמרי, בינתיים, כלומר לא ברור אם יש כאן איזשהי הכוונה של הגוף כולו או של האיבר (או של מישהו אחר שאולי מנהל את הכל...).

במחקר המתקדם ביותר בסרטן כיום, מנסים לבצע ריצוף של DNA  של תאים מגידול סרטני, ולתדהמת החוקרים יש שונות גדולה מאד בין התאים. כלומר רצף הבסיסים של הDNA מִתָאים שכנים באותו גידול שונה מתא לתא, וכלל לא ברור למה ומדוע. אם הרצף שונה בתאים, אולי הDNA  הוא לא התשובה לשאלת הגורמים לסרטן? מה שבטוח הוא שיהיה קשה מאד לפענח מידע שימושי מרצפי DNA  שכאלה, שלא מראים כל השתנות מסודרת שיכולה להסביר את הפיכתם לתאי סרטן.

אומר ד"ר ג'ורג' סלדג', נשיא החברה האמריקאית לרפואת הסרטן (ASCO): "...שינויים כמותיים ב DNA  במונחים של מספר מוטציות לכל 1000 בסיסים יהיו חשובים יותר משינויים איכותיים כמו באיזה אנזים הייתה מוטציה...", והוא מסיים את מאמרו ב "כאוס גנומי הוא עובדה נפוצה, ועלינו ללמוד לעסוק בכאוס אם ברצוננו להכות במחלה". האמנם? אם מדובר בכאוס אמיתי, הרי שהעובדות שיחשוף פרויקט הגנום הסרטני לא ממש יעזרו להכות במחלה, אלא רק יכו את הרופאים והחוקרים בהלם של עודף מידע.  

אז אולי כדאי לשנות גישה, ולהתבונן בדברים אחרים, כמו למשל בטיפוסים השונים של האנשים? או בגידולי הסרטן והאנשים שלהם ביחד? או אפילו באנשים, בגידולים ובסביבה המיוחדת שבה הם חיים כתמונה שלמה יותר? אולי התמונה קצת יותר פשוטה מבחינה תקציבית, אבל קצת יותר מורכבת מבחינה אנושית. זה אמנם לא דורש המון מיכשור ומעבדות, אלא יותר התבוננות ורגישות אנושית, יותר מחקר בין תחומי ופחות תחרות מסחרית על מוניטין. לכן זול מאד, וחסכוני.

אז לאן ילכו תקציבי המחקר וצוותי המעבדות הענקיים שהזכרנו?  ומה יעשו כל אלפי החוקרים העובדים בתחום? ולאן תלך תהילת העולם של היזמים המוכשרים שהתחילו את הפרויקטים הענקיים של ריצופי DNA?

שאלה למחשבה.

איזה מין טיפוס זה...

החשיבה הדינמית של גתה: הטיפוס הארכיטיפי של האורגניזם –

האם הוא מפתח להבנה אבולוציונית רחבה יותר?

אתמול נתתי הרצאה קטנה על אחד המחקרים המעניינים יותר של גתה - ההתבוננות הביולוגית שלו. הרעיון שהצבתי הוא כזה:

ניתן לקדם את היכולת להבין את המשמעות של מושגים אבולוציוניים כמו התמיינות, ברירה והתפתחות ע"י שימוש בצורת חשיבה מיוחדת אותה פיתח לראשונה גתה בעקבות תצפיות ומחקר של שנים בצמחים ובבע"ח. גתה הגדיר את המושג "טיפוס" בביולוגיה.

אז מהו הטיפוס של גתה?

התופעות של העולם הפיזי ניתנות לתיאור יחסית פשוט בעזרת ההגיון של סיבה ותוצאה. בפיזיקה, המחקר מתרכז במציאת הגורמים השונים לתופעה מסוימת: כדור פוגע בכדור אחר ומעיף אותו; אור פוגע בחפץ ומחמם אותו; מים מתחממים ומתאדים – בכל אלה ניתן למצוא את הגורמים לתופעה במחקר חושי. התוצאה בפני החושים (התופעה) אינה משתנה עם הזמן מתוך עצמה, אלא תמיד יימצא גורם חיצוני אשר יגרום לה להשתנות – כך בעולם הפיזי.

בעולם הביולוגי של היצורים החיים, התופעות, ע"פ גתה, לא יכולות להיתפס כך. היצור החי פועל בניגוד לחוקי התרמודינמיקה בכך שהוא יוצר סדר בחומר והתפתחות בצורה. יצור חי, יהא זה וורד או נמר, יוצר צורה במרחב שאיננה תוצאה של גורם חיצוני כלשהו, והוא מארגן את החומרים המרכיבים אותו. זוהי תופעה של יצירה, ולכן איננה יכולה להילמד כמו תופעה פיזיקלית רגילה.

גתה: "תופעה פיזיקלית ניתנת לתפיסת החושים והופכת לשלמה בעזרת השכל והמושגים שהוא בונה. תופעה אורגנית כבר מציגה בפנינו את השלמות ועלינו לכן להבין אותה בדרך אחרת".

הצמח משתנה כל הזמן: כל מצב בו הוא נמצא הוא תוצאה של המצב הקודם שלו והמוצא למצב הבא בו יהיה - זרע לנבט, נבט לצמח, צמח לפרח, פרח לפרי, פרי לזרע וכן הלאה. האם אפשר להגיד כי הנבט הוא הצמח? או אולי הזרע הוא הצמח, למרות שהוא נראה כמו אבן קטנה? הצמח הוא הרעיון העומד מאחורי כל הצורות המשתנות הללו. זהו הטיפוס של הצמח הגורם לו להיות כל אחת מהצורות אותן הוא עובר ומשתנה לתוכן.

הטיפוס לכן הוא סוג של רעיון, הגורם היצירתי המצוי מאחורי כל אורגניזם. בכך שאנו מנסים לברוא את האורגניזם בחשיבתנו מחדש אנו מוצאים את הטיפוס.

הטיפוס לא קיים במציאות. ניתן להבין אותו רק כאשר אנחנו בוראים אותו בחשיבה. זו אינה השלמות של תופעה פיזיקלית המתקבלת מהאיחוד בהיגיון של הנקלט בחושים עם המושגים המתאימים בחשיבתנו. החשיבה כאן צריכה להתחבר לרעיון הבורא, לסוג של אידאל של שלמות של צורות מרחביות המופיעות לאורך זמן, אשר ממנו נבראה צורה מסוימת בעולם האורגני. אין כאן מושג הבונה חוק טבע פיזיקלי, אלא טיפוס המהווה רעיון יצירתי אשר למעשה נוצר כל פעם מחדש בזמן שאנחנו חושבים אותו, ובכך מסביר את המציאות החושית בצורה מדעית.

זוהי האפיסטמולוגיה האורגנית של גתה, אשר לא נלקחה לעבודה על ידי דרווין וממשיכיו, ונותרה מאחור ללא שימוש. אך מסתבר כי לאחרונה ישנם כמה אישושים מעניינים מתחומים שונים במחקר הרומזים על אפשרויות שימוש בגישה נשכחת זו.

ממצא מעניין בתחום ה EVO_DEVO שנתגלה בסוף המאה ה-20 הוא ה'הומאו-בוקסס' (HOX) הגנטיים: בחקר הגנום של זבובים ויונקים, מסתבר כי התבנית הגנטית לייצור בעלי החוליות וחסרי החוליות מאב משותף הייתה קיימת מאז הפרה-קמבריום 500 מליון שנה אחורה: התבנית הדו-צדדית, הגפיים, האצבעות, הם כולם רעיונות ישנים בעיבוד חדש. כך, חוט השדרה של החולייתנים דומה מאד לתבנית פרוקי הרגליים, בסימטריה הדו-צדדית ובאיברים המתפתחים מהחוליות עצמן. הגנים היוצרים אותם דומים בשתי הקבוצות ה"מרוחקות" הללו, ומשופעלים בהתאם לתבנית בעל החיים הסופי במהלך התפתחות העובר. אצל החולייתנים השונים אותם גנים יוצרים את החוליות הדומות, אבל חלקם משוכפלים, או מוזזים על הכרומוזומים התואמים, ומופעלים ע"י טריגרים או סוויצ'ים שונים.

כלומר החרקים כמו גם החולייתנים מתוכננים במודולים, יחידות מבנה, ומתפתחים בהתאם להפעלה מודולרית של הגנים הבונים את הסגמנטים שלהם – זוהי התיאוריה שגתה החל לפתח מתוך התבוננות פשוטה יחסית ("אמפריציזם רך") בבעלי חיים, ומהניסיון להגיע לתמונת המקור שלהם, לטיפוסיות שבהם.

כשם שהאבולוציה יוצרת מינים חדשים מתוך מאגר הדגמים הטיפוסיים בהתאם להשתנות הסביבה, כך גם הפרט היחיד מתפתח מתוך תבנית טיפוסית מסוימת לפרט המותאם לסביבה. יש כאן אחידות ההופכת לריבוי, רעיון מרכזי עם אילתורים ושינויים. אם נצליח ללמוד את הרעיון המרכזי, נוכל לבנות מושגים על תצפיות אלה.

למשל:

ריגנר מנסה לאפיין את הציפורים כולם על פי גודלן ועל פי דגמי הנוצות שלהם ומגלה קורלציה מעניינת בין ציפורי השיר הקטנות לדגמים מפוספסים מרובי צבעים, לבין הציפורים הגדולות, הכהות בד"כ בצבע אחיד. הצוואר קטן לעומת ארוך והזנב ארוך לעומת קצר. באמצע עומדים הדורסים עם דגמים ממוצעים, ופספוס אצל חלק מהם. לבחון מין חדש או מין אפשרי, יהיה לנסות לשייך אותו לאחת הקבוצות: אם יש לו זנב ארוך והוא שחור- יתכן שהוא מהגדולים שבציפורי השיר – עורב.

יש כאן הסטה של פעולת החשיבה אל המקור, אל הרעיון המרכזי, אל התבנית הבסיסית, שממנה יכולה להתפתח ציפור. באותה צורה ניתן לבדוק את היונקים כטיפוס, ולראות את השתנותם בטיפוסים השונים: עכבר, נמר ופרה. בכל משפחה מודגש איבר אחד על חשבון השני, כמובן מתוך אבולוציה של הסתגלות הדרגתית לסביבה מסוימת. יש כאן ראייה משלימה לדרווין, בנוסף לברירה הטבעית ולהישרדות המתאימים ביותר (דגש על סיבות חיצוניות) איך טיפוס מסוים מתאים עצמו עם הזמן מתוך תבנית בסיסית דומה מאד (דגש על היצירתיות הפנימית).

כך, דרך החשיבה של גתה את האורגניזמים החיים יכולה להרחיב את ראייתנו את האבולוציה, ולתת משמעות לשיח הקיים היום על DNA ועל מניפולציות גנטיות, שיח המנותק בד"כ מהראייה הכוללת של האורגניזם. בעתיד ביולוגים יצטרכו את כל דרכי החשיבה האפשריות כדי להצליח להבין ולשמור על העולם החי שסביבנו, ולכן חשיבות המחקר של גתה, ושלנו.