עבודתו של גתה ומדע המורפולוגיה אותו ייסד

על המורפולוגיה – הצהרת מטרתנו

(יוהאן וולפגנג גתה , כותב על המורפולוגיה ב"מאמרים בוטניים", 1817-1824)

"כאשר מתעורר בנו עניין ביצירי הטבע, במיוחד ביצורים החיים, ואנו משתוקקים להבין לעומק את היחס שבין טבעם המהותי לבין הביטויים המגוונים שלו, הרי אנו משכנעים עצמינו כי הדרך הטובה ביותר להשגת ידע זה היא על ידי הפרדה וניתוח של חלקיהם. שיטה זו יכולה באמת להביא אותנו רחוק – לא נזדקק ליותר ממילה מחברינו המדענים להראותנו את תרומותיהן הנכבדות של הכימיה והאנטומיה להבנה פנימית וחיצונית של הטבע.

אך למאמצים אנליטיים אלה, אם יימשכו לאורך זמן, יש מגרעות. הן מבתרות את היצור החי לחלקיו אך אף אחד לא יכול להרכיבם שוב ולשחזר את האורגניזם המדובר...

מסיבה זו, אנשים בעלי נטייה מדעית מכל הגילים גילו דחף לתפוס את צורות החיים בשלמות, כפי שהן, להבין את החלקים הגלויים והניתנים למגע שלהם אחד ליד השני, ולראות בהם את הביטוי של הטבע הפנימי של האורגניזם. כך מתוך התבוננות פעילה הם שואפים לתפוס כיצד החיים הפנימיים של השלם קובעים את חלקיו. ואין צורך לדון כאן ועכשיו עד כמה נטועה השראה מדעית זו בדחף החיקוי והיצירתיות של האדם...

בשפה הגרמנית המילה Gestalt (תבנית, צורה מובנית) מבטאת את צורת האורגניזם. אולם ביטוי זה אינו כולל את כל השינויים והתנועות; הוא מתאר צורה מאורגנת שהגיעה לשלמות ואופייה כבר מוגדר. אך כאשר אנו לומדים להכיר צורות, צורות אורגניות במיוחד, בשום מקום איננו מוצאים קביעות, או הפסקה או סיום של השלמה. אנחנו כן מוצאים שהכל נמצא בזרימה מתמדת. זו הסיבה שאנו משתמשים הרבה ובצדק במילה היווצרות (Bildung) בכדי לבטא לא רק את מה שכבר נוצר, אלא גם את מה שמצוי בתהליך ההיווצרות באותה מידת חשיבות.

לפיכך בהצגה ראשונית של מדע של צורות (מורפולוגיה) עלינו להימנע משיח במונחים של מה שקבוע. אם עלינו להשתמש בכלל במילה תבנית (gestalt), עלינו לחשוב עליה כרעיון מופשט בלבד, או כצורה שניתן להחזיק חזק אך ורק לרגע.

כי הרי כל מה שרק נוצר - מיד עובר שינוי כלשהו, ואם ברצוננו להשיג תפיסה חיה של הטבע, עלינו לשאוף לשמור עצמנו בתודעה זורמת בתנועה מתמדת וגמישה, בדיוק כמו הדוגמאות שהטבע עצמה מראה לנו".

כך מבסס גתה את הידיעה המדעית את בעלי החיים והצמחים – האורגניזמים – על הבנת הזרימה שבהם, ההשתנות המתמדת. מתוך התבוננות בשלם המשתנה, אנו מבינים את טבעו האמתי הנסתר.
אם למשל נתבונן בַצמח הגדל, נראה כי בתחילת הנביטה יש לו שני עלים קטנים שמאד דומים בכל הצמחים – אלה הם הפסיגים החבויים בזרע, ואשר הופכים לעלים הראשוניים. גתה ראה שגם לנבט של קקטוס יש עלים ראשוניים שכאלה, למרות שבצורתו הסופית אין כלל עלים, ומכאן הסיק כי הצורה היסודית של הצמח היא העלה, הפרוטאוס, והוא מייצג את הצמח הארכיטיפי. התבוננויות נוספות חיזקו את השערתו: אבקנים שנראים כמו עלים מוארכים בשושנת המים, קליפות פרי ההלקט שנראות כמו עלים (נקראים היום 'עלי-שחלה') ועוד.
כך עבד גתה: מתוך התבוננות בשלם החי, בהשוואה בין תופעות דומות ובהתבוננות עמוקה המנסה לתפוס את השלמות הזורמת, המשתנה. שימו לב שגתה חי בסוף המאה ה-18, בזמן גילוי החמצן ע"י לבואזיה, ו-60 שנה לפני דרווין, וכבר הוא מדבר על השתנות, מטמורפוזה ואבולוציה של יצורים חיים.

לשם דוגמה, נתבונן בצמח חד-שנתי רגיל. הצמח מראה במחזור חיים שלם התפתחות מעניינת, ויש צמחים רבים שמשנים את צורת העלים שלהם במהלך הצמיחה – ראו למשל את החרדל.

העלים העליונים קטנים יותר ומפורצים פחות. ניתן לראות זאת בצמחים רבים: העלים העליונים ביותר הם פשוטים, ובנויים בתבנית העלים הצעירים יותר.

מה אומרת לנו השתנות זו?

האם יש כאן חוקי התפתחות שיכולים ללמד אותנו קצת יותר על הצמח? על החיים? על עצמינו?

הנה תמונת ההשתנות של עלי החרדל כפי שצילמו תלמידים שלי במחקר שלהם:

שימו לב כמה דומים העלים הקטנים שלפני הפריחה לעלים הצעירים של תחילת הצמיחה.

מעבר לשאלה של המשמעות של הגילוי, יש כאן בפירוש התייחסות אחרת למחקר מדעי:

במקום ניתוח והתבוננות בחלקים – התבוננות בשלם,

במקום הפחתה וירידה לפרטים – ניסיון לראות את השלם המתפתח, ובמקום לייסד תיאוריה על השלם מתוך חלקיו – לבנות הבנה עמוקה של החלקים מתוך השלם. 
המשך יבוא...!