עבודתו של גתה ומדע המורפולוגיה אותו ייסד

על המורפולוגיה – הצהרת מטרתנו

(יוהאן וולפגנג גתה , כותב על המורפולוגיה ב"מאמרים בוטניים", 1817-1824)

"כאשר מתעורר בנו עניין ביצירי הטבע, במיוחד ביצורים החיים, ואנו משתוקקים להבין לעומק את היחס שבין טבעם המהותי לבין הביטויים המגוונים שלו, הרי אנו משכנעים עצמינו כי הדרך הטובה ביותר להשגת ידע זה היא על ידי הפרדה וניתוח של חלקיהם. שיטה זו יכולה באמת להביא אותנו רחוק – לא נזדקק ליותר ממילה מחברינו המדענים להראותנו את תרומותיהן הנכבדות של הכימיה והאנטומיה להבנה פנימית וחיצונית של הטבע.

אך למאמצים אנליטיים אלה, אם יימשכו לאורך זמן, יש מגרעות. הן מבתרות את היצור החי לחלקיו אך אף אחד לא יכול להרכיבם שוב ולשחזר את האורגניזם המדובר...

מסיבה זו, אנשים בעלי נטייה מדעית מכל הגילים גילו דחף לתפוס את צורות החיים בשלמות, כפי שהן, להבין את החלקים הגלויים והניתנים למגע שלהם אחד ליד השני, ולראות בהם את הביטוי של הטבע הפנימי של האורגניזם. כך מתוך התבוננות פעילה הם שואפים לתפוס כיצד החיים הפנימיים של השלם קובעים את חלקיו. ואין צורך לדון כאן ועכשיו עד כמה נטועה השראה מדעית זו בדחף החיקוי והיצירתיות של האדם...

בשפה הגרמנית המילה Gestalt (תבנית, צורה מובנית) מבטאת את צורת האורגניזם. אולם ביטוי זה אינו כולל את כל השינויים והתנועות; הוא מתאר צורה מאורגנת שהגיעה לשלמות ואופייה כבר מוגדר. אך כאשר אנו לומדים להכיר צורות, צורות אורגניות במיוחד, בשום מקום איננו מוצאים קביעות, או הפסקה או סיום של השלמה. אנחנו כן מוצאים שהכל נמצא בזרימה מתמדת. זו הסיבה שאנו משתמשים הרבה ובצדק במילה היווצרות (Bildung) בכדי לבטא לא רק את מה שכבר נוצר, אלא גם את מה שמצוי בתהליך ההיווצרות באותה מידת חשיבות.

לפיכך בהצגה ראשונית של מדע של צורות (מורפולוגיה) עלינו להימנע משיח במונחים של מה שקבוע. אם עלינו להשתמש בכלל במילה תבנית (gestalt), עלינו לחשוב עליה כרעיון מופשט בלבד, או כצורה שניתן להחזיק חזק אך ורק לרגע.

כי הרי כל מה שרק נוצר - מיד עובר שינוי כלשהו, ואם ברצוננו להשיג תפיסה חיה של הטבע, עלינו לשאוף לשמור עצמנו בתודעה זורמת בתנועה מתמדת וגמישה, בדיוק כמו הדוגמאות שהטבע עצמה מראה לנו".

כך מבסס גתה את הידיעה המדעית את בעלי החיים והצמחים – האורגניזמים – על הבנת הזרימה שבהם, ההשתנות המתמדת. מתוך התבוננות בשלם המשתנה, אנו מבינים את טבעו האמתי הנסתר.
אם למשל נתבונן בַצמח הגדל, נראה כי בתחילת הנביטה יש לו שני עלים קטנים שמאד דומים בכל הצמחים – אלה הם הפסיגים החבויים בזרע, ואשר הופכים לעלים הראשוניים. גתה ראה שגם לנבט של קקטוס יש עלים ראשוניים שכאלה, למרות שבצורתו הסופית אין כלל עלים, ומכאן הסיק כי הצורה היסודית של הצמח היא העלה, הפרוטאוס, והוא מייצג את הצמח הארכיטיפי. התבוננויות נוספות חיזקו את השערתו: אבקנים שנראים כמו עלים מוארכים בשושנת המים, קליפות פרי ההלקט שנראות כמו עלים (נקראים היום 'עלי-שחלה') ועוד.
כך עבד גתה: מתוך התבוננות בשלם החי, בהשוואה בין תופעות דומות ובהתבוננות עמוקה המנסה לתפוס את השלמות הזורמת, המשתנה. שימו לב שגתה חי בסוף המאה ה-18, בזמן גילוי החמצן ע"י לבואזיה, ו-60 שנה לפני דרווין, וכבר הוא מדבר על השתנות, מטמורפוזה ואבולוציה של יצורים חיים.

לשם דוגמה, נתבונן בצמח חד-שנתי רגיל. הצמח מראה במחזור חיים שלם התפתחות מעניינת, ויש צמחים רבים שמשנים את צורת העלים שלהם במהלך הצמיחה – ראו למשל את החרדל.

העלים העליונים קטנים יותר ומפורצים פחות. ניתן לראות זאת בצמחים רבים: העלים העליונים ביותר הם פשוטים, ובנויים בתבנית העלים הצעירים יותר.

מה אומרת לנו השתנות זו?

האם יש כאן חוקי התפתחות שיכולים ללמד אותנו קצת יותר על הצמח? על החיים? על עצמינו?

הנה תמונת ההשתנות של עלי החרדל כפי שצילמו תלמידים שלי במחקר שלהם:

שימו לב כמה דומים העלים הקטנים שלפני הפריחה לעלים הצעירים של תחילת הצמיחה.

מעבר לשאלה של המשמעות של הגילוי, יש כאן בפירוש התייחסות אחרת למחקר מדעי:

במקום ניתוח והתבוננות בחלקים – התבוננות בשלם,

במקום הפחתה וירידה לפרטים – ניסיון לראות את השלם המתפתח, ובמקום לייסד תיאוריה על השלם מתוך חלקיו – לבנות הבנה עמוקה של החלקים מתוך השלם. 
המשך יבוא...!

קצת אמונה והרבה רוח – על הרפורמה וההתחדשות הצרפתית

       

משיחות עם מורים לאחר פרסום הרפורמה נשמעת אי נחת ותחושה של חוסר כיוון ברור: "ואם לא יקרה דבר?" "ומה נלמד, אם לא את החומר לבגרות?" ובכלל – מה נעשה עם האוטונומיה שיתנו לבית הספר? הרי יש תמיד להספיק את החומר, וממילא אין זמן לשום דבר אחר.

אבל אסור לשכוח שאנחנו מחנכים, ושהתלמידים הסקרנים והרציניים שלנו (כולם) רוצים ללמוד ולהתחנך מתוך הדוגמא שאנחנו מגלמים עבורם. הם רוצים שנדבר איתם ושנשמע אותם, והם רוצים ליהנות מהלימודים. אם נראה להם שאנחנו חוקרים את החיים ביחד איתם, שהפרויקט שלנו בחיים זה הם וההתפתחות שלהם, ושאנחנו מלאי התלהבות וענין בנושא המומחיות שלנו – הם ילכו איתנו לכל מקום.

המדעים יכולים להיות כלי נהדר לחינוך, ולהציע חומרים מקסימים לעבודה עם ילדים ונוער. החיים מסביבנו מלאים תוצרים של מחקר מדעי ויישומים טכנולוגיים, כמו גם טבע, עירוני או כפרי. אפשר לצאת לרחוב, להסתובב בכפר, להתבונן בציפורים ולאסוף נבטים אחרי הגשם; לשאול שאלות על נדידת הציפורים ועל מעוף הפרפרים ולבדוק כיצד דברים בעלי משקל שונה נופלים מהקומה ה-3. אפשר לחקור את תהליכי הבישול במטבח, ואת הכימיה של החומרים במזון. חקירות כאלה מעוררות את החשיבה היצירתית, מאפשרות לדמיון לעבוד ומספקות חומר גלם רב לבנייה משותפת של תיאוריות והסברים. לא חייבים תכנית מסודרת של משרד החינוך.

מורה עם ידע בסיסי בתחום יכול לבנות לעצמו תכנית עבודה, לשתף פעולה עם מורים אחרים וללמד גופי ידע שלמים בלי לחלק אותם לתחומים הקיימים היום במדע המודרני. אפשר ללמוד מתהליך התסיסה של היין על פחמימות, אלכוהול ו-CO2 (כימיה), על הצמחים הירוקים והשמרים (ביולוגיה) ועל המשקל הסגולי ונקודות רתיחה של חומרים ותמיסות (פיסיקה) – הכל באותו מהלך של חקירה ולימוד משותף. לימוד כזה מחנך לחופש מדעי אמיתי כערך בפני עצמו, מאפשר לכל תלמיד לבטא את ידיעותיו בהתאם לרמתו שלו וגם לפתח עבודה קבוצתית וערכים של שיתוף חברתי, שכה חסרים בימינו.

אז לא צריך לפחד מקצת חופש בהוראה: אפשר לנצל אותו לעשייה מופלאה בכיתה ומחוצה לה, לחינוך אמיתי כמו פעם (הגיבור שלי היה המורה לטבע מנחם זהרוני ז"ל, שהוביל דורות של מורים בחיפה בשנות ה-60) ולעבודת חקר אמיתי שתביא להישגים יוצאים מהכלל, אבל כתוצר לוואי ובדרך אגב. ראו למשל מה עושים היום שני יזמי חינוך בצרפת ("תחי המהפכה", מוסף הארץ, 10.1.14) בדיוק בכיוון הזה – מאמר מרתק!

מהפכת האושר - מתוך ספרו של ד"ר טל בן שחר "באושר ובאושר"

הרהור שביעי:
מהפכת האושר

"על העולם ללמוד שההנאה האמיתית מדברים חומריים פחותה באיכותה ובכמותה
                                                                                       מכפי שנדמה לאלה שלא ניסו אותה.
אוליבר ונדל הולמס

"למהפכת המדע יתרונות רבים מספור. בחקלאות חדלו חקלאים להתפלל לאל הגשם ובמקום זה הם משקיעים את מרצם בעיבוד האדמה. יש לנו כעת יכולת, אף כי אין מממשים אותה, להאכיל כל אדם עלי אדמות. הרפואה עברה משיקויים של עובדי אליל לפניצילין; תוחלת החיים עלתה מעשרים שנה בימי הביניים לכמעט שבעים כיום. באסטרונומיה פינתה אדמה שטוחה הנשענת על צבים את הדרך לכדור הארץ הסובב סביב השמש; הנחתנו אדם על הירח וגבולות היקום הולכים ומתרחבים בהתמדה.
לאור התוצאות המרשימות רוב בני האדם מאמינים, כמובן, במדע; הוא נעשה הדת המודרנית. אך המדע כשלעצמו אינו התשובה לכל בעיותינו, לא האישיות ולא החברתיות, ולאמיתו של דבר האמונה שהמדע הוא כל יכול עלולה להציב אתגרים מסוג חדש. אחד מן האתגרים הללו, תוצר לוואי של מהפכת המדע, הוא התפישה החומרית השכיחה, האמונה שהחומר עומד בראש הייררכיית החשיבות.
בחלקים נכבדים של העולם דחקה מהפכת המדע את המיסטיקה - את האמונה באלי גשם, ברופאי אליל ובצבי ענק - אך יחד עם המיסטיקה נפטרה מהפכת המדע גם מכל דבר שהוא לא חומרי ולא ניתן לכימות. אושר ורוחניות - שקיים ביניהם קשר קרוב - הוזנחו בתואנה שהם לא-חומריים ולכן לא חשובים, ומאז מהפכת המדע הם ירדו בערכם בעולם. התפישה החומרית היא האחראית, לפחות חלקית, לדיבוק העושר החומרי ולהיעדר האושר הנובע מכך.
שמא לא אובן כהלכה, ברצוני להבהיר שאין בביקורתי על התפישה החומרית ביקורת על השיטה הקפיטליסטית...
...הבעיה מתחילה כשהחירות לחתור לעושר חומרי מתחלפת בדחף כפייתי לצבור אותו."

לי אישית אין כאן מה להוסיף. אולי אמשיך את הפרק החשוב הזה מספרו של טל בן שחר בפרקים הבאים בבלוג שלי.
שלכם,
ניר אליאב

איך לומדים לשאול שאלות?

        

זאת שאלה מאד לא פשוטה.

העולם שלנו מאד ידוע וברור, ומספק תשובות למכביר. אנחנו יודעים איך להגיע למקומות שאנחנו צריכים, איך להתקשר לקרובים לנו, איך להדליק את הרדיו בתחנה האהובה עלינו.

למדנו.

בלי לשאול יותר מדי.

היום נכנסתי לכיתה בירושלים, וביקשתי שישאלו שאלות. זה קל לבקש, אבל מאד לא קל לקבל, שאלות. על מה לשאול, שאלו אותי התלמידים. על הכל, אמרתי, על כל מה שמעניין אתכם. אבל זה לא כל כך פשוט: רוב בני הנוער לא ממש מתעניינים במשהו מיוחד. צריך טרקטור כבד כדי לגרום לנוער להתעניין במשהו מסוים בעולם שסביבם.

אז העפתי מבט מהחלון, ואמרתי: למה אתם לא שואלים "איך זה שהשלג עוד לא נמס?". הרי עברו כבר שבועיים מאז שהוא ירד, והוא עדיין כאן. אז נכון שמאד קר והשמש לא כל כך מחממת, במיוחד את האזורים המוצלים והמוסתרים, ובכל זאת: למה יש עוד כל כך הרבה שלג בירושלים?

זאת ממש שאלה מעניינת, ואפילו מדעית, ואולי אפשר אפילו לתכנן ניסוי בכדי לבדוק זאת. האם אפשר לחשוב על ניסוי...?  

למים, גם אם הם קפואים לקרח, יש תכונות מאד מיוחדות הנקראות אנומליות. אחת המפורסמות היא האנומליה של המשקל הסגולי הקטן של הקרח: המים מתרחבים כשהם קופאים, ולכן הקרח צף על המים (בניגוד לשאר הנוזלים). גם בקשר לחום המים מאד מיוחדים: הם יודעים לשמור חום, וגם יודעים לשמור קור, הכי טוב מכל החומרים. זהו החום הכמוס של המים.

אפשר להראות זאת בקלות על גוש קרח וגוש חמאה באותו גודל: אם נשים את שניהם במקום חם, החמאה תהפוך לנוזל הרבה לפני הקרח. דרוש הרבה יותר חום להמיס קרח, מאשר להמיס שמן קפוא, או נוזלים אחרים (אין הרבה נוזלים אחרים קפואים המוכרים לנו מחיי היומיום).

אותה תופעה עצמה גורמת לאדי המים להיות גז חממה מאד יעיל: אדי המים באוויר שומרים על חומם הרבה יותר מכל גז אחר באוויר, ולכן הם הגז התורם במידה הרבה ביותר לאפקט החממה של האוויר. מחקרים מראים כי מעל לערים גדולות, הפולטות הרבה אדי מים (וגם CO2 הידוע יותר כגז חממה) משריפת דלק מאובן במפעלים ובמכוניות, יש יותר עננים, יורד יותר גשם, והטמפ' יותר גבוהה מהאזור כולו. אדי המים באוויר שומרים על חומם ולא "נותנים" שיקררו אותם כל כך מהר.

זו הסיבה שהשלג מלפני שבועיים עדיין מכסה שטחים נרחבים בהרים בארץ.

קשקוק מקושקש וחינוך ולדורף

שלום חברים,
אתמול בכנס "אדם עולם" פגשתי מורים וגם הורים רבים שמודעים לבעייתיות שבקיומה של מערכת חינוך, ומוכנים לעשות צעד לקראת חינוך שמכוון לצרכיו של הילד המתחנך עצמו. בחינוך ולדורף עובד המורה מתוך תחושת שליחות, חיפוש רוחני ורצון להתפתחות אישית, כשהוא שואל עצמו: מה בדיוק צריכה הילדה היושבת מולו בשלב זה של התפתחותה.
תשאלו - מה לכל זה ולשאלת המדע?
ובכן,
הדרך שבה אנחנו מדברים ועושים מדע מאד חשובה בכלל, ובתחום החינוך במיוחד. מדעי הטבע מכוונים לכאורה לעבודה מתוך חשיבה, מתוך היכולת האנושית להסביר את הדברים, ליצור מודלים המתארים ומסבירים את הטבע, את העולם. מה שלפעמים אנו שוכחים הוא כי המודלים שאנו יוצרים הם לא ממש ה"אמת", והם 'רק' מתארים את העולם ואת תופעותיו באופן שיספק את דרישותינו האינטלקטואליות בשלב זה של התפתחות האנושות.
בעבר היו תיאוריות אחרות, מודלים שונים שהסבירו את העולם. למשל, תיאוריה שהסבירה מאד יפה כיצד כל גרמי השמיים מסתובבים סביב כדור הארץ. והמודל הזה התחלף בתיאוריה אחרת, שמתארת את מערכת השמש בה אנחנו יושבים על 'רק' עוד כוכב לכת. כלומר, תיאוריות מתחלפות, ויש להן אורך חיים מסוים. מאחר והתיאוריות נוצרות על ידי אנשים, כמוני וכמוך, הן נבנות בהתאם למבנה החברתי, לחשיבה הפוליטית ולדרך החשיבה האנושית של התקופה, מה שנקרא "רוח הזמן" (כפי שאמר הפילוסוף הגרמני הרדר).
אז אם "רוח הזמן" היא זו שנותנת השראה לאנשי המדע לבנות את התיאוריות שלהם, סביר להניח שרוח הזמן שלנו, כעת, תשתנה גם היא, ואיתה יגיעו תיאוריות אחרות, טובות יותר. אם זנחנו תיאוריות ומודלים מדעיים שנראו לנו אמת לאמיתה והתגשמות הידע הטהור והנכון עלי אדמות, הרי נדמה שגם התיאוריות של היום יעברו די בקרוב להיות היסטוריה. זה קורה היום בקצב מואץ יותר ויותר, עם ההאצה בקצב יצירת הידע בעולם.
השאלה היא רק: מי יהיה מספיק אמיץ, מספיק פתוח ורעב להסברים אחרים, מספיק יצירתי ובעל דמיון בכדי לפתח את התיאוריה הבאה? וזה מביא אותי לקשקוש מקושקש.
קיבלתי אתמול את הספר הזה, מתנה ליומולדת, ומאד התרגשתי לקרוא בו. ספר ילדים, על אחד "קשקוש מקושקש", בן, שנולד לאמא אליפסה ולאבא מלבן. והוא היה משהו מיוחד בחברה "אנושית" של צורות מאד מסודרות: מלבנים, משולשים ועיגולים. והוא היה ילד מאד אחר, ומוזר, וכולם לעגו לו בגן, עד שהוא ממש הצטער על שנולד 'כזה'.
ואז בא השינוי, אחרי לילה חלומי של שינה מתוקה - מישהו גילה אותו, והוא הבין שהוא חשוב, ונולד לו 'שיר אישי קשקושי' - אבל לא אספר לכם את הכל, כדי שתרוצו לקנות את הספר לילדים.
ואני הרגשתי שאנחנו בחינוך ולדורף עובדים מתוך כבוד והערכה לכל ילד באשר הוא, מלבן, משולש או קשקוש מקושקש. שיש בי כבוד גם לאותו ילד שלא אומר את התשובה ה"נכונה", ולילדה שפתאום מתחילה לשיר באמצע השיעור. שאני מוכן לקבל הערות מוזרות, אחרות, לא מקובלות על הדגמה של ניסוי שאני עושה בכיתה, ושכולנו יכולים ללמוד מאותן הערות. שכדאי לפעמים לעצור בלימוד, להשהות רגע את ההוראה והשינון של התיאוריה המקובלת, בכדי לשמוע רעיון שצץ ברוחה של אותה ילדה שיושבת מתביישת בפינה.
שדווקא אותם ילדים אחרים, מוזרים, שיש להם חשיבה יצירתית, מדמיינת וקצת משוגעת, יכולים להיות אלה שיביאו את התיאוריה הבאה המקובלת בביולוגיה, בכימיה או בפסיכולוגיה. שדווקא ילד שלא נחשב בכיתה, יכול לחשוב אחרת על משבר האקלים או בעיית האנרגיה ולהביא פתרונות ממקום שאף ילד אחר, חכם ומבריק, לא היה מעיז לחשוב עליו.
אולי לשם עלינו לכוון - דווקא לאותם ילדים שלא ממש מבינים את מה שאנחנו מלמדים, וחושבים קצת אחרת על מה שהם רואים. לאותו ילד עצוב ונעלב, ואולי אפילו דחוי ומבויש.
ממש קשקוש מקושקש.

תורת האבולוציה התרחבה מאד

מאז שלמדתי אותה בתיכון בשנות ה-70.
קריאה במאמר [המסכם כנס לכבוד 150 שנה להוצאת הספר "מוצא המינים] של Natalie Gontier 'המורשת של דרווין', מראה כי ביולוגים עוסקים כיום במגוון אדיר של תופעות, שרעיונותיו של דרווין היוו בסיס עבודה בשבילם.
ניתן כיום לומר את הדברים הבאים (תרגום וקיצור שלי):
- האורגניזם יכול לעצב לעצמו את הסביבה, גם החיצונית וגם הפנימית, של חייו וממש לבנות לעצמו נישות אקולוגיות במקרים מסוימים,
- מחקרים במינים רבים הראו כי האורגניזם השלם חי בשיתוף פעולה סימביוטי עם יצורים אחרים, עד כדי כך שהגבול בין השניים כבר לא מוחלט וברור, מה גם שאברוני-תא כמו מיטוכונדריה היו פעם כנראה יצורים נפרדים. יש גם הוכחות להיווצרות מינים חדשים משיתופי פעולה כאלה בין מינים שונים - אז האם יש רק ברירה טבעית והישרדות של המתאימים ביותר, או שיש גם התפתחות אבולוציונית שנובעת משיתופי פעולה?
- אבולוציה של ברירה טבעית של המתאימים ביותר מתרחשת יותר מהר בלחצי סביבה יותר גבוהים, אבל היא כנראה לא יכולה להסביר את יצירתם של מינים חדשים, המתרחשת כנראה בזמנים ובאירועים מיוחדים,
- גורמים לא גנטיים אחראים במידה רבה להתפתחות המינים, ויש כיום הוכחות לתורשה מסוגים שונים שלא מעורבת בשינוי ה DNA מה שנקרא אפי-גנטיקה,
- אבולוציה מתרחשת ברמות שונות: רמת המין, הסוג או המשפחה, וגם ברמת היצור הבודד,
- תכונות שעוזרות להסתגלות יכולות להשתנות ולהיות פחות חשובות להישרדות, ולהיפך,
כל האמור לעיל מביא לחשיבה מחודשת בביולוגיה על מושגים שהיו נוקשים כפלדה במאה ה-20: ההגדרות ל "מין- Species", סביבה, אורגניזם (יצור חי) או מכניזם אבולוציוני - כל אלה משתנים במהירות עם המחקר החדשני לנגד עינינו, כשאנחנו חוגגים 150 שנה בלבד ל"מוצא המינים". כמו כן, האבולוציה כיום גם משמשת לתיאור של התפתחות בכל מיני תחומים שלא שייכים לביולוגיה, כמו כלכלה, ספרות או אפילו תיאוריות פילוסופיות. זהו תחום רחב ביותר של מחקר וחשיבה אנושית, וכבר מזמן הפך להיות רעיון מנחה של כל תחום בחיינו.
מרתק! 

איך אנחנו זוכרים את הדרך הביתה

אתמול הלכנו לבקר את הסלמנדרות כשהן חוזרות הביתה.
המוני לטאות שחורות עם כתמים כתומים, חלקלקות, המתקדמות באיטיות בנענוע גוף מצד לצד לכיוון המעין בו הן נולדו, חיכו לנו כשבאנו לבקרן בלילה גשום של דצמבר. חלקן עוד הלכו בשביל העולה למעיינות, חלקן כבר היו בסביבת המעיין והיו גם כאלה שכבר שחו בבריכה ופלירטטו עם חברים וחברות.
הן זוכרות היכן הן נולדו.
בדיוק כפי שדגי סלמון חוזרים אחרי שנים בהן שחו בים הפתוח בדיוק לאותו שפך של נהר, בו יוכלו לטפס במעלה כל המפלים עד הגיעם למעיינות הולדתם. וכמו שדגי הבורים עושים בים התיכון, והדייגים המוכשרים אוספים אותם בעונה המתאימה, בשפך הנחל המוביל אליהם הביתה.
וגם החסידות כמובן זוכרות את ביתן, גם אם הוא נמצא מרחק אלפי מילין צפונה, ומתחילות לעוף אליו בחזרה כל אימת שהחורף מתחיל להתחמם והופך להיות אביב באפריקה. וגם לוויתנים, ועכברים, ושועלים זוכרים את המאורה שלהם, ובעצם כולנו.
כולנו זוכרים היכן הבית שבו נולדנו. איך זה קורה? איך זה יתכן בכלל, ומה מאפשר לנו לזכור בצורה כזו בסיסית?
ואם זה קורה גם לנו, עם מוח של 1,450 גרם, וגם לאדום החזה, שזכר להגיע אל מול חלוני בדיוק ב-15 לנובמבר, עם מוח של 2 גרם - אולי זה בכלל לא קשור למוח? אולי יש כאן תופעה ביולוגית פיזיקלית מסוג אחר לגמרי, שלא קשור לפעילות של חשיבה, או של רגש או של מערכת העצבים בכלל?

אני מודה לרופרט שלדרייק (Science Delusion' by Rupert Sheldrake') שהפנה את תשומת ליבי לכך שהתופעה הזו מאד מזכירה תופעות אחרות של שדה פיזיקלי:
השדה האלקטרומגנטי, למשל, שמעביר גלים של שידורי טלוויזיה או רדיו במרחב בלתי נראה ובלתי נתפס. אותו שדה שבעזרתו אנחנו מסבירים את הזוהר הצפוני המדהים בו רוקדות רוחות הצפון באורות ירוקים צהובים סביב הקוטב הצפוני.
או השדה של כוח הגרביטציה, שמעביר את השפעתו של כדור הארץ, למשל, אל הירח, באוויר, וגם בחלל הריק.
בלי חלקיקים, בלי אטומים, בלי מגע פיזי. כוח שפשוט עובר בחלל.
מדהים, לא?
אולי סוג כזה של כוח הוא זה שמושך אותנו הביתה.
השדה של הבית, אפשר לקרוא לו. או אולי, אם רוצים להיות יותר מדעיים, שדה כוח המשיכה של הבית הביולוגי של המין. ובעזרת מודל 'השדה של הבית' נוכל להסביר כיצד סלמנדרות זוכרות בגשם הראשון לחזור למעיין הולדתן. נוכל למדוד את גודל השדה, לבחון את עוצמת השפעתו בהשתנות של גורמים שונים (כמו גשם, רוח, טמפרטורה) ולתאר בעזרתו את נדידת הציפורים, שעד כה לא נמצא לה הסבר מספק.
תחשבו על זה.
לצפיה נוספת: https://www.youtube.com/watch?v=E9TxGoOsLkU