איפה אנחנו תקועים...?

הבוקר, בהליכה למנוף, עלתה בי מחשבה שכבר ניזונה מכמה מחשבות קודמות:
מה אם המדענים, כל אחד בתחומו, יגידו לנו איפה אנחנו תקועים, איפה אנחנו עוד לא יודעים, איפה צריך עוד לחקור ?
למשל - את ההיפנוזה עוד לא ממש חקרנו. זאת אומרת - יודעים מה זה, איך זה עובד, וגם יתרונות וחסרונות של העניין - אבל מה ההסבר המדעי !? ידעתם שאם אומרים לאדם תחת היפנוזה שעכשיו הולכים לכבות עליו סיגריה, ונוגעים בזרועו בקצה של עיפרון - מתפתחת כוויה! כוויה כזו שעוברת רק אחרי חודשיים!
איך זה יכול להיות?
אז שכל חוקר יספר לנו מה הוא עדיין רוצה לחקור, מה עוד יש לגלות, וינסה לזרוק רעיונות משוגעים לאוויר לגבי דרך המחקר.
אם כל התלמידים בביה"ס ילמדו איפה אנחנו עוד תקועים, איזה מחקר יש עוד לקדם כי עדיין לא נגענו בו - למשל, חקר ההומאופתיה, שכנראה עובדת, אבל לא ברור איך (והאם זה קשור למחקריו של מסארו אימוטו על "המסר של המים") - אם כולנו נדע מה עוד יש לחקור, יהיה יותר מעניין ללמוד מה כבר גילו. ובכלל - שבכל ספר לימוד במדעים יכתבו גם מה עוד נשאר לחקור, כדי שלכל תלמיד תהיה תחושה טובה שיש לו עוד מקום בעולם המחקר.

למי שרוצה להרחיב - מומלץ הספר החדש של רופרט שלדרייק, שעדיין באנגלית לצערי, אבל כתבתי עליו משהו כאן
 http://madamada.org.il/?page_id=27

להתראות
ניר

על גנים ותרבות

יש לי הרגשה שגֶנים זה לא מה שהיה פעם.
זה לא שה DNA לא חשוב: זוהי באמת 'מולקולת-על', כפי שקוראים לו. הוא יודע לשכפל את עצמו במדויק, שזה כבר הישג מדהים, וגם לייצר חלבונים על פי קידוד מיוחד. אבל מה שברור כיום שמקומו בראש הגורמים המאפשרים תורשה - העברת תכונות מדור לדור - כבר לא מובטח.
אתייחס כעת רק למה למדנו אתמול בקורס אבולוציה: יש גם אבולוציה תרבותית, ולא רק אצל בני האדם אלא גם אצל מיני בעלי חיים לא מעטים. בסרט הטבע הנפלא של דוויד אנטבורו על חייהם של היונקים, הוא מראה כיצד חבורה של קופי מקק מפצחת צדפות בטכניקה של הטחה בעץ. הקופים הקטנים לומדים מהוריהם ומהחברה כולה כיצד לבצע תעלול כלל לא פשוט שכזה, והמנהג עובר בתורשה. ללא שינוי כלשהו ב DNA. (להלן קישור לסרטון הבא אחריו, על תרבות של שפשוף הגוף בצמח דוחה חרקים...https://www.youtube.com/watch?v=9rhgafQCCIg)

זה מזכיר לי סרטון שראיתי לאחרונה (http://actv.haifa.ac.il/programs/Item.aspx?it=22) של מורי ורבי, פרופ' אביתר נבו, אצלו עבדתי במעבדה על מחקר התהוות גורמי בידוד במינים כרומוזומליים של החולד עוד בהיותי בתיכון בשנות ה-70. אייבי מראיין את אחת מהדוקטורנטיות שלו על מחקר שערכה בקרב עיוורים מלידה: העברה של תנועות גוף והבעות רגש בפנים מההורים לילדים העיוורים שלהם.
המסקנה ה"בלתי נמנעת" של כולם הייתה: העברת הבעות הפנים נעשית בגנים מסוימים, שאם רק נמצא אותם ונדע להנדס אותם, נוכל גם לעזור לחולים מסוימים או אולי לאוטיסטים אפילו.
אני חושב שזה קצת יומרני להניח הנחות שכאלה עוד לפני שנמצאו גנים ספציפיים.
אפשר גם להניח שההעברה הייתה תרבותית לגמרי, גם אם אנחנו עוד לא יודעים להסביר בדיוק את המנגנון, שהרי באמת יש כאן העברה לילדים עיוורים, שלא רואים הבעות פנים בעיניים.
אבל אולי הם מרגישים זאת בצורה כלשהי אחרת? אולי הדברים לא ממש קשורים לגנים ולDNA?
אשמח לתגובות!

הספר שלי "שאלת המדע" יוצא לאור

חברי היקרים,
השבוע יוצא לאור ספר צנוע, שאוסף את העקרונות של הוראת המדעים בחינוך ולדורף, בעברית: שאלת המדע.
הספר בא לענות על צורך של מורים רבים בבתי ספר ולדורף ברחבי הארץ ללמוד מתוך ניסיונם של מורים ותיקים, בעיקר לקראת הקמת חטיבת ביניים עם כיתה ז' ראשונה בביה"ס, וגם להראות את שנעשה בתיכון ולדורף להורים מתעניינים. בשנים האחרונות קמו יוזמות רבות ברחבי הארץ להקמת בתי ספר ולדורף, על ידי קבוצות הורים המחפשים עבור ילדיהם חינוך אמיתי, חם ואוהב, של מורים שאכפת להם אשר עובדים מתוך הכרה בילד כישות רוחנית גדלה ומתפתחת.
הורים שהיה להם קל יחסית להחליט בכיוון זה בשנים הרכות יותר של ביה"ס, דואגים לקראת המעבר לתיכון:
האם הילדים יהיו מוכנים לחיים?
האם ילמדו מספיק בכדי להצליח בחיים?
האם בי"ס ולדורף יכול להיות חלופה רצינית גם בתיכון לחינוך הרגיל?
בתור אב ששלח כבר 2 בנות לחינוך ולדורף, א' עד יב', אני יודע כי התשובה היא חיובית מאד, אבל יש הרבה חוסר ידע, דעות קדומות ונעלמים רבים שהורים רבים עומדים בפניהם ולא יודעים מה להחליט.
אנסה כאן, בבלוג הזה, לתת תמונות שיעזרו להחלטה, ויאפשרו ליותר שאלות ומידע לזרום בין אנשים. הרשת תוכל לעזור כאן להפיץ מידע ביתר קלות ולאפשר ליותר ויותר הורים להיחשף למידע ולקבל החלטות מחושבות וטובות. נכון שבדרך כלל אנחנו מחליטים מהבטן, או מהלב, ואחר כך מתרצים את ההחלטה בעזרת השכל והניתוח האינטלקטואלי, אבל לא יזיק גם יותר מידע בדרך.
אז להתראות בהמשך,
ניר