על דבורים ובני אדם

על דבורים ובני אדם  

ע"פ ההרצאות על הדבורים שנתן רודולף שטיינר בדורנאך, פברואר, 1923

לאדם יש מוח ולכן קל יחסית לבני אנוש לייחס את התודעה ואת האינטליגנציה שלנו לאיבר זה, המצוי בתוך הראש והאחראי לאחד הכלים החזקים ביותר שלנו: החשיבה. נדמה כי המוח הוא כמו יחידת החישוב המרכזית של המחשב, זו המנהלת את המכונה, ומרוכזים בו היכולות לפקד על השרירים, להפריש את ההורמונים הדרושים ולשלוח את מסרי התקשורת להפעלת המנגנון האנושי. זה הגיוני, למרות שתמיד נשארת אותה שאלה מיותמת – מי זה המפקח על פעולת המוח והיכן שוכן האני הפנימי.

לעומת האדם, בכוורת הדבורית לא קיים איבר מארגן שכזה. כאן משפחת הדבורים המתפקדת כגוף אחד מפגינה אינטליגנציה מדהימה ללא איבר מארגן, ללא מוח. כל פרט בדבורית נשמע לכוח מארגן זה, אך הוא לא קיים במציאות הפיזית-חומרית כאיבר של הדבורית. נדמה כאילו המלכה היא השולטת בדבורית והיא המארגנת אותה, ובאמת יש האומרים כי הפרומונים שהמלכה מפרישה הם אלה שמנהלים את הכוורת, אך בהתבוננות פשוטה ניתן לראות כי משפחה של דבורים מתפקדת היטב גם ללא מלכה בכל שאר הפעילויות, וגם יודעת לגדל לעצמה מלכה בעת הצורך. לכן יש לחפש את האיבר המארגן את הדבורית בעולם אחר, בשדה התודעה של הדבורית, השדה הבונה והיוצר אותה, השדה המארגן אותה. מה שקיים אצלנו בתוך הראש מצוי אצל הדבורים בשדה העוטף את האשכול, בתווך המארגן, בשדה הצורני (כפי שמכנה אותו רופרט שלדרייק).

כמו כן, הצד הסקסואלי, איברי הרביה, מדוכאים אצל הפועלות בכוורת ומפותחים במיוחד רק אצל פרט אחד שאנו קוראים לו מלכה. למעשה, יותר נכון לקרוא לה "שפחת הריבוי" כי משפחת הדבורית הטילה עליה את עבדוּת הטלת הביצים, בכדי לשחרר את הפועלות לשאר עבודות הכוורת. כך, תחום חשוב זה, מערכת הרבייה, שאליו שייכת גם האהבה, מדוכא ומודחק לגמרי במשפחת הדבורים כולה. מאחר וכוח האהבה של ההתרבות קיים בכל אורגניזם, הדבורית כסופר-אורגניזם מפנָה את כוח האהבה לפעילות אחרת; לפעילויות של ניקיון, האכלה, בנייה של חלות דונג, איטום, שמירה והבאת מזון. כוחות של אהבה פועלים לכן בכל פעילות הכוורת, בדיוק כפי שאם, החדורה באהבה לתינוקה מטפלת באהבה בבית בו הם גרים, מנקה אותו ומרפדת אותו, כך נמצאת אהבה בכל פעילות של דבורת הדבש. אם אצלנו מתעורר רגש האהבה במפגש אנושי מסוים מאד, אם זה בין בני זוג ואם זה בין אם לילדהּ, הרי הכוורת כולה פועמת באהבה כל הזמן, במהלך כל הפעילות שלה. בנוסף על כך, מאחר והדבורים מייצרות דבש, הן מחדירות אותו באהבה, מספיגות בו את כוח האהבה, וכשאנחנו אוכלים דבש, האהבה שלנו וכוחות הנפש שלנו מתעוררים, מתחזקים ופועלים ביתר אהבה ביחד עם הגוף ועם מערכות חילוף החומרים והנוזלים שבו.

אם נמשיך את ההשוואה בין דבורת הדבש לבין האדם, וננסה למצוא את הגוף הפיזי של הדבורה, נראה כי הדבורית בונה לעצמה גוף חיצוני, מעין שלד, בחלות של דונג המופרש מגופן. הן מעבדות את הדבש למעין שומן רך, דונג - חומר בראשיתי וראשוני, שממנו הן בונות שלד של חלות קרובות אחת לשנייה, בהן הן עובדות, אוגרות מזון ומגדלות את הדור הבא. האדם עושה זאת באמצעות הדם, ותאי הדם הזורמים בגוף מביאים כוחות של בנייה, סוכר וחמצן, מהראש ומהלב-ריאות אל שאר האיברים, השרירים והעצמות. הפועלות הן כמו אותם תאי דם: הן זורמות בכל הכוורת, מעבירות חומרים ומידע, פרומונים ומזון, בין כל תאי ה'גוף': מצד אחד, אל איברי הרבייה שהם כמו המלכה, קרובים יותר לתאים העובריים ולכוחות הבנייה של הדורות הבאים; ומצד שני – אל המוח ותאי העצב, שהם כמו הזכרים, קרובים יותר למלכות הארץ מאשר למלכות השמש, הולכים ומתנוונים, הולכים ומתים אחרי שביצעו את תפקידם, התפקיד האדמתי, הארצי, של ההפריה.

על פי השוואה זו, אם נחפש את הדונג בגוף האדם, נראה שהוא מצוי בדם, הדונג הוא מעין רוח של דם אנושי, חצי נוזל חצי מוצק (טמפ' התכה של 62 מעלות צלזיוס), ניתן בקלות ללישה ולעיבוד ויחד עם זאת חזק ודוחה מים. הדונג מופרש מבטן הדבורים, לכאורה הוא חלק מגופן, וזורם החוצה לתוך כלי הקיבול של אשכול הדבורים, בו הן מעצבות את שלד גופן, את חלות המשושים. נרות הדונג שאנו מדליקים הם לכן סימבול, סמל לסובלימציה שעלינו לעבור אם ברצוננו לבנות את עצמנו מחדש, להשתמש בדונג נוזלי ואפילו גזי בכדי לעצב מחדש את הגוף הפיזי שלנו, את השלד ואת השרירים, כמו גם את הנפש שלנו ואת הרגליה. הדם הוא הנפש (דברים, יב', כג'), והדונג הוא הנפש של הדבורים. הן מעצבות אותו לגוף פיזי של חלות ההולכות ומתקשות כמו העצמות בשל השארת הקליפות החומות של גלמי הזחלים בתוכן. ההתקשות של שלד העצמות בגופנו, כמו אותה התקשות של החלות, מכסה ומחביאה את אותה תכונה עוברית, ראשונית, של דונג, של דם זורם, בתוך צורה קבועה וקשה של חומר מוצק.