דרך החשיבה של גתה

אנסה לשרטט כמה כללי יסוד בראיית העולם של גתה כחוקר טבע, על בסיס

Holdrege, 2003; Bortoft, 2012; Brady, 1998

בכדי להבין את משמעות דרכו הייחודית של גתה, עלינו להעלות לתודעה את דרך העבודה והחשיבה של מדענים בימינו. בבסיסה של החשיבה עומד הסובייקט מול אובייקט בעולם, מפריד את האובייקט הנחקר מסביבתו, מבודד תופעה מסוימת, ובונה הסבר ההופך למושג. המושגים הנבנים בחשיבה מפרידה שכזו הופכים לאובייקטים בפני עצמם, בדיוק כשם שמספרים הופכים מרכיבים בתוך נוסחאות גדולות יותר, ומוגשים לחשיבה כהסבר האמתי, כאמת בפני עצמה. חשיבתנו לכן, מתוקף רדוקציה זו של העולם למושגים בדידים, הופכת למוקד העשייה והמחקר המדעי, מוקד בו מתבוננים אנו דרך התופעות. לעתים התופעות עצמן אפילו מפריעות בנטייתנו להגיע לאמת שמאחוריהן בכדי שנוכל להסביר את העולם ולעבור הלאה.

Bergson (1907, 1998) מחזק הבנה זו ומתאר כיצד נבנו כל מושגינו על בסיס של מוצקים, עד כדי כך שגם מים נוזליים הופכים בהסבירנו אותם לאוסף של מולקולות 'מוצקות'. ההיגיון של מוצקים הוא גם זה המשמש את דקרט לנסח "רעיונות ברורים ובדידים" (הגיונות 3) בניסיונו למדוד את אמתותם של דברים. זוהי החשיבה שמאז שלטת בתרבות המערבית: החשיבה המחפיצה, ההופכת כל תופעה לאובייקט נפרד, בעוד שבהתנסות היומיומית החושית שלנו, אין תופעה מנותקת בפני עצמה והכל קשור להכל.

אחד הכללים הבסיסיים של דרך עבודתו של גתה היה לראות תמיד את הפרט בהקשר של הכלל. הוא ניסה להחזיק בתודעה את התמונה הכללית תוך כדי לימוד מעמיק של הפרטים, ודרש שאין לוותר על התמונה הכללית לטובת פרט זה או אחר. קסירר כתב על גתה "בכתיבתו מתבלטים היחסים בין הפרטיקולרי לאוניברסלי כפי שכמעט לא ניתן למצוא בהיסטוריה של מדעי הטבע. הוא היה משוכנע לגמרי כי הפרטי והכללי לא רק שהם מחוברים בצורה אינטימית, אלא שהם חודרים האחד את השני. ה"עובדה" וה"תיאוריה" לא היו שני קטבים מנוגדים עבורו, אלא שני ביטויים וגורמים של הדדיות מאוחדת ובלתי ניתנת לרדוקציה. זהו אחד העקרונות הבסיסיים של תפיסתו את הטבע" (Cassirer 1950/1978, p. 145).

מאפיין נוסף של עבודתו היה הנטייה להיצמד עד כמה שאפשר לתופעה, כשהוא מדכא את הצורך האנושי, העולה אצל כולנו בכל מפגש עם תופעה חדשה, בבנייה של הסבר. הוא טען כי הכללות, ניסוחו של חוק טבע כללי מתוך תופעה מסוימת, הן הפשטות תיאורטיות מדי, שאינן מאפשרות לנו להבין באמת את התופעה. הרדיפה אחרי הסברים גורמת לנו לאבד מגע עם התופעה עצמה, ולפספס את מה שיש לה להגיד לנו. כל תיאוריה לכן, צריכה להיבנות ע"פ גתה על התופעה עצמה ומתוך המאפיינים שלה ולא מתוך ההשערות (והניסויים לאישושן) של החוקר.

גתה ניסה לתרגל בעצמו לערוך התבוננות דינמית בתופעה דינמית, במיוחד בצמחים ובבעלי חיים. יצור מתפתח שגדל עם הזמן ועובר דרך שלבי חיים שונים (כמו זרע, נבט, צמח, פרי) דורש שנתבונן בו בכולו, על המרחב שהוא תופס, וגם במהלך הזמן שהוא מתפתח. זוהי תופעה דינמית שלא ניתן לפרק אותה לחלקים וללמוד מהם על הכלל, כפי שלטענתו של גתה לא ניתן לפרק אורגניזם שלם וללמוד מהחלק על הכלל. זוהי הכללה שנותנת רק הסבר חלקי לאורגניזם, ומפספסת את התמונה הדינמית שיכולה להיווצר בחשיבה שלוקחת בחשבון התפתחות אורגנית. 

על פי גתה, תשומת הלב צריכה להינתן למקור, לכוחות הפועלים בבסיס והגורמים להשתנות, יותר מאשר למוצר הסופי. בבניית מושג המטמורפוזה של הצמח הקדים גתה את זמנו (כיום כבר התגלה כי הגנים הבונים את העלים הם אלה הבונים גם את עלי הכותרת, ראו

Theissen G, Saedler H (2001) Floral quartets. Nature 409: 469–471).  הוא ראה בעיני רוחו את הדינמיקה של התפתחות העלים על הגבעול, עד לעלי הכותרת. התבוננות עמוקה בעלה הראשון ולאחריו בעלה השני והשלישי, מגלה את הדמיון ביניהם וגם את השוני ביניהם. כאשר צוללים פנימה לתמונה זו בדמיון, ובונים הדמיה של התפתחות, של גדילה, בין העלה הראשון לשני ולשלישי, מתקבלת תמונה חייה של צמיחה, של מעבר, של השתנות בכיוון לא מקרי ומאד מסוים של העלה משלב לשלב.

Bortoft (2012) מסביר כיצד חווה גתה את הצמח הבונה את העלים שלו לאורך הגבעול. בבנייה פעילה של הצמח בדמיון, נדמה כאילו יש אחידות בבסיסם של כל העלים השונים, ואחידות זו מכילה את כל הפרטים וההשתנויות היוצאות ממנה. בניגוד לראייה האינטלקטואלית הרגילה, המחפשת את המשותף לכל העלים ובונה ממנה הפשטה, רדוקציה, לכלל אחד אחיד, אצל גתה האחידות עולה כמקור להשתנות, כשדה מאוחד ממנה נבראים הפרטים, כבסיס משותף הבורא מחדש את העלים ברוחו של החוקר. במקום לראות את הצמח כתוצר מוגמר של סיבות שונות (גנים, תנאי סביבה וכו') הצמח נבנה מחדש בדמיון של גתה, בכך שהחוקר משתתף באופן פעיל בחשיבתו במטמורפוזה שהצמח עובר. 

הביולוגיה החדשה – לזכרו של אנדראס סוחהנטקה (1933-2014)

העולם שסביבנו, כדור הארץ, מבקש מאיתנו, בני האדם השולטים בו ומכוונים את עתידו, לקחת יוזמה ולעשות מעשים שישנו את כיוון התפתחותו. מה שמפריע ליוזמות חדשות כאלה היא הדוֹגמָה השלטת שחסרה כל תובנה מפותחת לגבי טבעם של היצורים החיים, אנחנו וחברינו, הצמחים ובעלי החיים. ההבדל המהותי כל-כך בין חומר מת לבין יצור חי, המסוגל לעכל חומר כזה ולהפוך אותו לחומר חי המכיל אנרגיה, לא נלקח בחשבון כל עוד המדע המרכזי תופס את האורגניזם כנשלט על ידי מכניזמים וחומרים בלבד. אם אנו רוצים לפתח התכוונות כלשהי לעשיית טוב לעזרת הביוספרה, עלינו לשנות מהיסוד דוגמה זו.

הפרדיגמה השלטת בביולוגיה של סוף המאה ה-20 היא זו של הסינתיזה הגדולה והניאו דרויניזים, החיבור בין תורת האבולוציה של דרווין לבין הגנטיקה המולקולרית המודרנית. מושגי ה"הישרדות המתאימים ביותר" ו"מלחמת הקיום" עדיין שולטים בכיפה, למרות שכבר שנים מצטברות עדויות רבות הסותרות תיאוריות אלה. "הברירה הטבעית" הפכה עם השנים מאז דרווין להיות ההסבר המקובל לכל תכונה של אורגניזם, כאשר היא פועלת על מוטציות מקריות לכאורה המתרחשות כל הזמן באוכלוסיות. זהו המבצר הבלתי ניתן לכיבוש של הביולוגיה האבולוציונית הפופולרית.

הדבר המעניין כאן הוא שרעיון מלחמת הקיום כלל לא הגיע מעולם החי. הוא נלקח ע"י דרווין מספר שכתב תומאס מלטוס על הכלכלה האנושית, ועל הבעייתיות לכאורה בהשגת מזון לאוכלוסייה האנושית המתרבה במהירות. מלטוס ניסח בצורה יפה את הגישה החברתית השלטת באותה תקופה, אשר מצאה סימוכין לכך שהאוכלוסייה לא תוכל לצמוח לעד, וכי החזק תמיד ישרוד על חשבון החלש. גישה 'מדעית' זו  הצדיקה את הקולוניאליזם הבריטי הדורסני, את העבדות, ואת הדריסה הפוגענית של זכויות אדם בכל העולם של לפני 200 שנה, ועליה אמר דרווין "סוף סוף מצאתי את התיאוריה איתה אוכל להתחיל לעבוד". דרוויניזם הוא לכן יישום ביולוגי של התיאוריה החברתית שהייתה נהוגה אז, בניסיון להבין כיצד החיים עוברים אבולוציה.

מאז לא נמצאו הוכחות רבות לאבולוציה של הברירה הטבעית אך נחקרו תופעות רבות הסותרות אותה, כמו למשל סימביוזה- ההתפתחות המקבילה של יצורים החיים ביחד, בשיתוף ולא בתחרות. צמחי הפרחים והחרקים שמאביקים אותם התפתחו כך, למשל. נתגלו תופעות של התמזגות של יצורים חיים ליצור חדש, כמו מיטוכונדריה שהפכו לחלק מהתא המפותח יותר, ונחשפו עוד מאות מקרים של אלטרואיזם בעולם החי: החל מאמבות וכלה ביעלי מדבר. כל אלה ועוד (גנים קופצים, אבולוציה תרבותית) מראים כי עלינו להרחיב מאד את תפיסת האבולוציה שלנו ולצאת מהניאו- דרוויניזם הצר להבנה אחרת של החיים.

מרקם החיים הוא מורכב ואינסופי כמעט: החל מהצמחים הירוקים המייצרים חומרים אורגניים עתירי אנרגיה, דרך הצרכנים הראשוניים שלהם וכלה במְפַרְקים למיניהם: מארג אחד שלם שאין בו תחרות אלא הזנה הדדית ותיאום של יחסי גומלין מורכבים. אין חלק שיכול להתקיים ללא האחר, ואין אורגניזם שנמצא מבודד לגמרי בסביבתו הטבעית. עלינו לשנות בדחיפות את גישתנו הצרה והמטריאליסטית הרואה באורגניזם מכונה משוכללת, לגישה "אורגניסטית" כזו הרואה ביצור החי שלמות, החייה ביחסי גומלין עם סביבתה. כפי שהראתה רחל קרסון בספרה "האביב הדומם", כל תרבות מדעית מתאבנת מביאה לאסון, וריסוסי ה-DDT שבאו לפתור בעיה אחת בצורה חומרית פשוטה הפכו לאסון שלקח שנים רבות להבינו, ללומדו ולשנותו.

עלינו להתפתח ולשפר את גישתנו המדעית, שמהווה היום בסיס לתרבות האנושית המכורה למדע ולטכנולוגיה. מדוגמטיות להתפתחות, ממצבי דומם לזרימות משתנות, מהבנה מכניסטית של החיים לתפיסה כוללנית של טרנספורמציות אינסופיות בעולם החיים. היה זה יוהאן וולפגנג גתה הראשון אשר טען כי בכדי לפענח את סודות החיים אל לנו לנסות להסביר וליישם אותם אלא לנסות ולצאת מתוך הרמזים שהם עצמם מספקים. תהליך הלימוד צריך להקיף ולחקור את כל התבטאויותיו של האורגניזם ואז לעבוד ולשחזר אותם בפרוטרוט בדמיוננו, או כפי שגתה כותב: "בפיתוח מדע המורפולוגיה עלינו לכן להימנע מלדבר במונחים של מה שקבוע. אם אנו נאלצים להשתמש במילה תבנית (גשטאלט) עלינו לחשוב אותה כמונח מופשט, משהו הקיים רק לרגע. מאחר ומיד כשמשהו נוצר באורגניזם החי, הוא הופך ברגע למשהו אחר, ואם ברצוננו לתפוס בצורה חייה את הטבע, עלינו לסגל לעצמנו את הגמישות והתנועתיות שלה עצמה".

כתלמידיו של גתה, הלכו בדרכו מספר חוקרים חשובים בתרבות הגרמנית והאנגלית גם כן. בעולם הדובר גרמנית שמו של רודולף שטיינר מוזכר כזה שערך לראשונה את כתביו המדעיים של גתה, וכתב את פרשנותו, עליה התבססה שורה ארוכה של חוקרים ומדענים. גתה נתן תמיד את הרקע לעבודתם, בכך שניסח מעין חוברת מתכונים למערך של תרגילים בעזרתם חוקר האדם את התופעות שהוא פוגש, בפיתוח הדמיית הטרנספורמציות המתרחשות בהן. נדמה כי רק כך נוכל לפגוש בצורה חיה, יצירתית ומבינה את עולם החיים, ולהיכנס לשיתוף פעולה פורה עמו.

 (נכתב ע"פ ההקדמה לספרו "מטאמורפוזיס", 2009)