שלוש צורות של חשיבה ביולוגית

במסגרת המחקר שאני עורך על המדע הגתאני, התגלגל לידי ספר חשוב של מאמרים העוסקים כולם מזוויות שונות ביכולת האנושית לחוות ולהבין את העולם האתרי, זה שרודולף שטיינר ייחס לתהליכי החיים, המתרחשים בעיקר מים אשר ביצורים החיים. אחד המאמרים הטובים והחשובים בספר הוא של וולפגנג שאד, גתאניסט ידוע ופורה שכתב עשרות מאמרים וכמה ספרים, שהחשוב ביניהם הוא "על האדם והיונקים".

להלן אנסה לסכם בקצרה את המאמר.

מאחר ולא ניתן לחוות את העולם האתרי בחושים הרגילים כי הוא נסתר מעינינו, יש לכן לפנות לצורך חקירתו לחשיבה הביולוגית, כלומר לבדוק מהם סוגי החשיבה הנוהגים בביולוגיה, בחקר החיים, שהם הם העולם האתרי. המתבונן במחקר הביולוגי הכללי מוצא שתי צורות חשיבה עיקריות: טלאולוגית וסיבתית.

החשיבה הסיבתית מניחה כי כל תופעה היא תוצאה של גורם כלשהו. החשיבה הסיבתית קשורה בעיקר לתופעות בעולם הדומם דווקא, במדעי הפיזיקה והכימיה. בטבע הדומם קל להבין דברים במונחים של סיבה ותוצאה, כמו הדוגמא המפורסמת שנתן שטיינר בספרו "תורת ההכרה": השמש מאירה את האבן, והאבן מתחממת כתוצאה מכך. היוצאים מהכלל במחקר הפיזיקו-כימי נצפים בעולם הקטן של האטומים דווקא, שם הרבה מהתופעות מוסברות באמצעות הסתברות, אבל גם כאן, הממוצעים ושאר המספרים החכמים נוטים להסכים עם התופעה הפיזיקלית הגדולה יותר במאקרו.

חשיבה טלאולוגית נגזרת מן העתיד, ורואה את ה"סיבה" לתופעה מסוימת בכך שהיא מכוונת לקראת מטרה כלשהי בעתיד. בד"כ משתמשים במונח לתאר חשיבה מהסוג הישן, הדתי, בה ההסבר לתופעה היה מיסטי, תלוי בהתנהגות אנושית או קשור בחוקי מוסר. חשיבה זו נחשבת לא נכונה כיום בביולוגיה, אך מתגלה כל פעם מחדש בכתיבה מחקרית שבה מתוארות תופעות לא מוסברות, בהן ה"טבע" דואג שדברים מסוימים יתפתחו למען מטרה מסוימת. כמו למשל, בניסיון להסביר את מבנה הכנף של הציפור, משתמש הכותב ללא מודעות בהתאמה של המבנה לתפקוד, כלומר, הכנף בנויה כך בכדי שתוכל לממש את תפקידה בטבע, ולהרים את הציפור. כלומר היא נבנתה מתוך ציפייה שתוכל להעיף את גוף הציפור. יש כאן טלאולוגיה. נראה שהאמצעים בהווה משפיעים על מערכות יחסי הגומלין שבפיזיולוגיה של היצור החי כך שמטרה מסוימת תתגשם בעתיד. הקביעה מתרחשת אחורה מן העתיד.

טלאולוגיה מתבטאת בעיקר בפסיכולוגיה, שיכולה גם להיות כזו של רגשות לא מודעים, כמו הדחפים הכי פשוטים של האורגניזם, הרעב לאכול, למשל. דחפים כאלה כמו לעוף, לברוח, לאכול מיועדים לשמירה על החיים, ואינם מגיעים בהכרח לתודעה. טלאולוגיה יש גם בעבודה מודעת של אדם בתכנון טכנולוגי למשל, בה ההקרנה של העתיד על ההווה היא המכוונת את הפעילות, ולמעשה כל פעולת רצון מושפעת מהעתיד יותר מאשר מהעבר (וגם כמובן בלקיחה בחשבון של חוקי פיזיקה או כימיה סיבתיים). לא ניתן להסביר כל פעילות של יצור חי מבחינה מהותית רק בצורה כימית באמצעות סיבתיות (סוקרטס לא הלך לכלא כי רגליו נשאו אותו וכי הגנים שבו פעלו בצורה מסוימת) כפי שלא ניתן להסביר פעילות אנאורגנית כלשהי בדומם באמצעות טלאולוגיה (אין האבן רוצה לעשות מסלול פרבולי בזריקתה).

בחקר החיים, בביולוגיה בת זמננו, מופיעות כל הזמן שתי צורות החשיבה, הסיבתית והטלאולוגית. האורגניזם הרי מייצר כל הזמן חומר מת, חומרים שניתן לחקור אותם בנפרד ממנו, או אחרי שממצים אותם ממנו, ומכך ללמוד על פעילותו הפיזיולוגית. במקביל, בעלי החיים (וגם צמחים במידה מסוימת) מראים בהתנהגותם מאפיינים שיש בהם התחשבות במה שיקרה בעתיד, והם מתארגנים בהתאם לכך בהתנהגות שניתן להסבירה רק באופן טלאולוגי (כמו קינון, למשל). מדענים שמרגישים קרבה ויכולת הבנה שהן קרובות יותר לעולם החומר מנסים להסביר כל תופעה בחיים במונחים של סיבה ותוצאה, אבל יש גם כאלה שרואים בכל תופעה את הדרישה מהעתיד, והסבירו התנהגות בעלי חיים במונחים יותר פסיכולוגיים אנושיים ( כמו  Drisch שכתב על הפסיכואיד). Rensch  והקל אפילו ראו 'נפשיות' בכל אטום וחלקיק, באיזה סוג של מוניזם, אחדותיות שאטומה לרבגוניות של ההתנסות האנושית. אבל כיום החשיבה הנפוצה ביותר היא זו הקשורה בניאו-דרוויניזם והיא מסבירה כל תופעה בחיים בד"כ לכאורה רק באמצעות העיוורון של הברירה הטבעית, המנטרלת (ללא מודעות או גרעין מארגן כלשהו) כל יצור שאינו מתאים לסביבתו, ומשאירה רק את בעל היתרון ההישרדותי, מבלי להראות (חשיבתית) כל טלאולוגיה, או דרישה מהעתיד.

ניאו-דרוויניזם יכול להסביר רק התפתחויות ושינויים בתוך המין או הסוג, אך מתקשה ביותר להסביר את המעבר בין מינים או בין סוגים ביולוגיים. קשה ביותר להוכיח אמפירית את המעבר מוורד לשזיף, אם כי הדמיון ביניהם גדול מאד, והם שייכים לאותה משפחה בוטנית. למעשה, אם נשים לב לקשר בין מגוון האורגניזמים השונים על משפחותיהם נראה כי ההתפתחות האבולוציונית הביאה ליותר עצמאות מהסביבה מאשר הסתגלות לסביבה. בכל מה שקשור להיווצרות זנים בתוך המין נדמה כי הדרוויניזם פועל, ובכל מה שקשור להיווצרות הסוג, שהוא קבוצה של מינים, הפרט מראה חופש ועצמאות כזו שקשה להסביר אותה במוטציות אקראיות והישרדות המתאימים ביותר. אתה מודע לכך רק כשאתה לומד את מושג ה"מין", שהוא:

מעגלי מים - האם נתגלתה התופעה מתוך תמונת החשיבה האתרית?

"אוסף כל הפרטים היכולים להביא צאצאים פוריים ביחד". הפרט הוא תמיד עצמאי בהתנהגותו, בעוד הביולוגיה של החלבונים שלו משותפת כמעט לגמרי לזו של החבר השני במין שלו. מאחר והטלאולוגיה לא מקובלת כיום והחשיבה הביולוגית מושפעת מאד מהחשיבה הפיזיקו-כימית, ביולוגים מחפשים סיבות בתופעות הקטנות, במולקולות ה-DNA, במבנים חלבוניים, וכאשר נעשים ניסיונות להסביר את כל המאפיינים של האורגניזם או של המין כולו אין ברירה, ומגיעים גם לטלאולוגיה. ואולם, אם יש למאפיינים אלה מטרה בשמירה על החיים, מיד מנסים הביולוגים להסביר את הסיבה לכך בחשיבה סיבתית, ואז נתקעים כי קשה למצוא סיבות מולקולריות להתנהגות חברתית של מין מסוים של בע"ח, למשל. כך הניאו-דרוויניזם מחפש טלאולוגיות ומנסה להסביר אותן בסיבתיות, לרוב בחוסר הצלחה.

במקביל, נעשו מחקרים רבים על הקשר בין גוף לנפש, אך אלה לא הצליחו להסביר סיבתית את תופעות הגופנפש, גם ואפילו בעזרת חקר המוח. לכן יש להצביע כאן על ממד שלישי אותו תיאר רודולף שטיינר ואשר קרא לו (על בסיס היסטורי חברתי) האתרי, אשר בונה בפעילות החיים שלו את הנפשי ואת הגופני בו זמנית, בזמן שהוא עצמו לא נמצא בהם. בנייה זו בו זמנית של שני הממדים, הגוף והנפש, אף אחד מהם לא יכול לעשות כשלעצמו, כלומר הנפש לא בונה את הגוף או להיפך. והרי הנפש היא זו שאחראית על ההכרה, ועל מתן ההסברים. לכן ניתן להסביר את הצורה ואת התופעה בעולם החי רק בפעילות הנוכחת של החיים, זו שמתייחסת לעצמה בכל רגע נתון, ובונה הן את הנפש והן את החומר של האורגניזם. זהו העולם האתרי.

ואמנם, המחקר המתקדם יותר העוסק בתהליכי החיים עצמם הביא לגילוי הקיברנטיקה של הביולוגיה, שהיא מצליחה יותר בתיאור המציאות. נתגלו מעגלי היזון חוזר של הומאוסטזיס שהתקבלו טוב יותר אצל מבקשי הסיבתיות בגלל המינוח הטכנולוגי החדש, ומונחים טכנולוגיים כמו "יחידת הבקרה" או  "גששי חישה" התקבלו בטבעיות. זאת למרות שלא ניתן בעזרתם להסביר את האורגניזם השלם, כי הוא אינו מכונה. אז לאיזה מבין 3 סוגי החשיבה שלנו שייכת הקיברנטיקה? נראה כי הקיברנטיקה שייכת יותר לסיבתיות, כי היא תמיד נדרשת לסיבה לכל תופעה, ולא מסוגלת לתפוש את הבו-זמניות של האורגניזם. האורגניזם מיוחד כל כך, כי הוא מצליח להתפתח ולשנות את ההומאוסטזיס שלו כל הזמן למרות המעגליות הטכנולוגית ולא בזכותה, מה שאף מכונה לא יכולה לעשות ללא האדם.

לפיכך, בכדי לעבור לתיאור ממצה יותר של תופעות אורגניות, יש לעזוב את המילים ולחוש את המידיות והבו-זמניות של אירוע ביולוגי, כפי שאירע בגילוי האנזימים והחלבונים שלהם. כיום לא ניתן להפריד בין החומרים - הם פועלים יחד ובו זמנית בכל רגע של החיים, ויש לתארם לא בצורה סיבתית ולא טלאולוגית. יחסי הגומלין בין חומרים ביצור החי הם בו-זמניים ומשפיעים מידית בתנאיהם אחד על השני. יש לראות את התופעה בהקשרה המידי, ולבדוק האם היא הכרחית או שייכת למכלול, על-פי הקריטריון שקבע כבר גתה ב-1784: "העקביות הפנימית המצויה בכל השלם הופכת כל יצור חי למה שהינו, ואדם הוא אדם הן בעצם בלסת העליונה שלו והן באצבע רגלו הקטנה". צריך לבדוק עקביות והידברות של כל התכונות הנגלות לחושים, שיש להן עדויות רבות. בנוסף, יש לוודא שקיפות ובהירות של תופעה מהצד הפנימי שלה, וגם לנסות ולאסוף שפע של ראיות שעוזרות לפתור בעיות שלא היו ניתנות לפתרון בצורה אחרת. למשל, למצוא תכונה פנימית נוספת של האורגניזם כמו יכולת העיכול של חומרים מסוימים, בעקבות התבוננות מקיפה על התנהגותו ושאר תכונותיו. מאחר ולא ניתן להתנסות באתרי ישירות, עלינו לבדקו משני קטביו: הפסיכולוגי, בהתנסות שבראיות, ובפיזי – ביכולת יישום פורייה.

מה זה אומר להיות "עצלן"? מתוך מאמרו של קרייג הולדרייג' באתר נייצ'רטינסטיטוט

נסכם בכך שהצגנו שלושה סוגים של חשיבה ביולוגית: 

·       -  חשיבה סיבתית של הפיזיקלי, החומר הדומם, הנקבעת ע"י העבר, הזמן שלה הוא מנותק, ניתן לעצרו ולהמשיכו,

·        - חשיבה טלאולוגית, פסיכולוגית, נפשית, שבאה מהעתיד, ושהזמן שלה לא קיים במציאות,

·        - חשיבה של ההווה החי, המתהווה כל הזמן, ולכל אורגניזם הזמן המיוחד שלו המנוגד לזמן החיצוני, ששטיינר קורא לו גוף הזמן, בו היצור החי פתוח וגם סגור לסביבה שלו.

היצור החי מדגים לנו בחייו את תפיסת רצף הזמן של עבר הווה עתיד בעצם חייו, ועלינו להחליט באיזה צורת חשיבה מבין השלוש ניתן לבדקו בכל שלב. אם נרצה לחקור את הגוף הפיזי שלו ניתן להשתמש בחשיבה סיבתית, ואם נרצה לחקור את השאיפות או את הכוונות של האורגניזם בהתנהגותו, אין ברירה אלא להשתמש גם בחשיבה טלאולוגית. ובכדי לחקור את רגעי החיים של היצור החי, המתהווים באופן רציף, על מערכות היחסים המורכבות שלו עם הסביבה, נדמה כי נצטרך לפתח חשיבה מסוג אחר, חשיבה אתרית.

נראה כי דרך חשיבתו של גתה הייתה אתרית יותר ומותאמת לחקר החיים, בראייתו את התנועה, התהליכים והיחסים יותר מאשר את הצורות המוגמרות, ולכן אמר ב-1829 : "אל תחפש דבר מעבר לתופעות, הן בעצמן התיאוריה".