דואליזציה - האם חשיבה מדעית אחרת יכולה להביא לשינוי חברתי כלכלי?

אני קורא על דואליזציה בכלכלה ובחברה אצל גיא רולניק (מרקר-וויק, 21.11.14) וחושב על דואליזם במדע ובעצם בכל תחום חשיבה בעולמנו – הכל מפוצל לשניים בתודעתנו. כאשר Patrick Emmenegger מדבר על דואליזציה בכלכלה כתהליך מפריד, מנתק, הוא מראה כי יש בכל חברה ובכל ארגון, פרטי או ציבורי, שתי קבוצות בעלות אינטרסים שונים: ההנהלה מול העובדים, העובדים המחוברים מול אלה החיצוניים; שני צדדים לכאורה, כי הרי כולם פועלים להביא להצלחתו של אותו ארגון בו הם חברים. האיגודים המקצועיים המייצגים את צד העובדים יכולים לפעול למען הגברת השוויון בין הקבוצות, להגברת האחדות בין הצדדים, אך הם לרוב מתבלבלים ומשתתפים ביחד עם ה'מחוברים' בחגיגת הבצע של חלוקת שלל הרווחים שעשה הארגון, כדברי רולניק במאמר הנ"ל. למרות שחלק מארגוני העובדים, בעיקר בסקנדינביה, מונהגים ע"י נשים, שמהוות גורם ממתן ומאחד, דואליזציה ניכרת בכל העולם המערבי, אומר אמינגר, והיא מגבירה את אי השוויון, הניצול, אי-הצדק והבעיות האקו-כלכליות בכל העולם.
לי זה מצלצל מוכר. הרי גם במדע, שהוא דרך החשיבה המודרנית של כולנו על העולם, אנחנו מפוצלים לשניים. כמו שבחברה מסחרית אדם נתפס כאילו הוא או בצד של המרוויחים או בצד של המנוצלים, כך גם במדע יש תמיד שני צדדים: המדען החוקר והאובייקט הנחקר. למשל, האורניתולוג מתבונן על הציפור כעל ישות נפרדת ממנו, והגנטיקאי בודק גנים אנושיים כאילו הם מצויים מחוצה לו וההיסטוריון מתאר תהליכים המצויים בעולם שהוא לכאורה לא קשור אליו. זהו אחד ממאפייני המדע המודרני. יש תמיד הפרדה ברורה: אני החוקר, והם הנחקרים. אני המדען והם האובייקטים למחקר. דואליזציה זו היא דרך חשיבה שאנחנו כמעט לא מודעים לה, מאפיין אינהרנטי וטריוויאלי המצוי בבסיסו של כל מעשה אנושי, בכל תחום ודבר בחיינו, כמעט.

נכון שיש מקומות בהם הגבולות מטשטשים מעט: חוקרי חינוך או מנהיגות העוסקים בפסיכולוגיה האנושית מרגישים כי האובייקטים במחקרם, שהוא לרוב סטטיסטיקה אנושית, הם לעתים ממש כמוהם, בני אדם מרגישים וחושבים בצורה אנושית. או למשל, תזונאים מבינים היטב שהמזון שלנו הוא אמנם אובייקט חיצוני, אך הוא הופך להיות חלק מגופנו, חלק מאיתנו ובשר מבשרנו בתוך דקות מהאכילה. אך נדמה כי ללא ההפרדה בחשיבה, ללא ההתבוננות מהצד על אובייקטים שנפרדים מאתנו, לא היינו יכולים לחקור אותם, לנתח אותם ולהבין את תפקידם בעולם. האמנם?

האם לא הגיע הזמן למעט יותר חשיבה הוליסטית במדע? האם לא הלכנו רחוק מדי בניתוק שלנו מהעולם שם בחוץ, בדרך החשיבה המפרידה הזו, שגורמת לנו להרגיש כאילו אין בינינו לבין חוקי הטבע והדברים שסביבנו כל קשר? אולי הגיע הזמן להשקיע מאמץ ולראות דווקא את החיבור בינינו, בין המדען לאובייקט, בין החושב לנחשב, בין האדם לסביבתו...? אולי למשל נתחיל לחשוב כיצד הגשם שיורד עכשיו בחוץ הוא חלק מאיתנו, כיצד 'חושב' הצמח הצומח בגינה ומה אני יכול ללמוד ממנו כאדם צומח, וגם אפילו, כפי שמחקרים חדשים מראים – החיידקים של גוף האדם הם חלק בלתי נפרד ממנו ואין לו חיים בלעדיהם !? אולי האורניתולוג הוא חלק מהציפור שעפה, רק מעצם העניין שהוא פשוט מתבונן בה עכשיו והופך לכן להיות חלק ממנה (ויש צפרים שמרגישים כך, האמינו לי). האם להבין ציפור זה לא להיות קצת ציפור? או במילים אחרות: האם בכדי להבין את הציפור אנחנו צריכים להתבונן בה מהצד או אולי להפוך להיות חלק ממנה?

נדמה לי כי הגילויים הגדולים במדע התרחשו דווקא כשהחוקר הצליח להפוך אחד עם התופעה, אבל אני עוד צריך לבדוק את התזה הזו. גילוי של משהו חדש, תופעה חדשה או חוק טבע חדש, מתרחש כמדומני כאשר חוקר מצליח להתגבר על הניתוק האוטומטי בינו לבין העולם, ניתוק הקיים באותה דרך חשיבה מפותחת שמאפיינת את כולנו בעולם טכנולוגי 'מצליח' זה. אנשי מדע רבים מתארים רגעים של התאחדות עם התופעה, של הבנה מאד עמוקה של מושא חקירתם המתהווה ברגע של השתתפות, שמלווה בדרך כלל בהתעלות נפשית. החיבור ולא ההפרדה, ההתאחדות ולא הדואליזציה, ההבנה ההוליסטית ולא לקיחת הצד הרואה באחר אובייקט, "אחר" – אולי זו גם יכולה להיות דרך מדעית לגיטימית לחקר העולם.

המשוררת זלדה כתבה פעם: "שקיעת השמש ברוסיה, בגן, נטעה בי את ההרגשה שחזרה אחר כך פעמים רבות, שאני והנמלה והאוויר וההר והגדר וכל אדם הם איברים של גוף אחד ורוח אחת".

על ספרו של בעז נוימן "להיות בעולם" - האמנם היסטוריה פנומנולוגית?

(למי שלא קרא את הספר - http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2418717)

יש משהו בהיידגר שמאד מושך לקרוא, עם הכל הקושי בקריאה של פילוסופיה כבדת מילים כמו שלו, ולכן אולי אנחנו סולחים לו על השלמתו עם המשטר הנאצי. אל סליחה זו אנסה להגיע בסוף קטע זה, אבל לזכותו ייאמר כי הוא היה פילוסוף שהלך עד הסוף עם גישתו (הטבעית והרומנטית משהו) להיות בעולם, להתבונן יותר ברגעי השהייה, להבין שלא ניתן להפריד ביני לבין העולם וכי הדברים הנקלטים בחושים הם הדברים שבאמת קיימים. הוא ניסה לתרגל זאת בעצמו כל חייו; שנים רבות הייתה לו בקתה יפה בהרים אליה היה מגיע בכדי להגות, להרהר ולהתבונן בעולם. התורה שפיתח הייתה פנומנולוגיה מאד מסכימה, ואולי אף מתפשרת עם העולם, בכך שהיא קוראת לנו להתבונן בעצמנו כל הזמן, להעמיק את מודעותנו לרגע החולף. הוא אמר כי העיקר קורה עכשיו, ברגעי ההמתנה, בזמן החולף כשאנחנו לא עושים כלום וברקע של הדברים שנראים לנו תמיד חשובים יותר. להיות-בעולם יותר חשוב לכן מאשר לעשות-בעולם, וזה מזכיר את הפילוסופיה ההודית של הוודות בהן השאלה 'מי אתה' יותר חשובה מ'מה אתה עושה', כפי שכתב כבר קרליבך בסיום ספרו "הודו".

ה"היות-בעולם" (Dasein) של היידגר הפך לאבוקה שמשכה אליה פילוסופים ואוהבי דעת רבים, והפכה את הפנומנולוגיה לתורה כבדת משקל בפילוסופיה של היבשת. גם בעז נוימן התמסר לקריאתו של היידגר, כשהוא מנסה לקחת את המלצותיו לכיוון הראייה ההיסטורית של היות-בעולם, וכהיסטוריון הוא מנסה להביא אותן למימוש מלא. הוא לוקח לגמרי ברצינות את ההוראה ההיידגרית להבין את ההיסטוריה האנושית כרצף של רגעים מתמשכים שאין להם דבר עם האירועים הכבירים של ההיסטוריה. לראות את ההיסטוריה החשובה באמת דווקא בדברים הרגילים שאנשים אלמונים עושים בבתיהם ברגע הפנאי שלהם. ברוח זו אסף נוימן את התיאורים המשמימים של הבית בו גר כותב פלוני, ואת תיאורי הזמן המשעממים שכתבו חיילים בחזית, או עקרות בית במטבח, והפך אותם למרכז ההיסטוריה. כך הוא פירש נכונה את קריאתו של היידגר ל'היות בעולם', לחיות בשביל הרגע הזה את הדבר הבנאלי ביותר שיכול להיקרא חיים, כאשר אנחנו יושבים בבית ולא עושים דבר.

אבל האם זוהי באמת קריאתו של האדם בחייו? האם זוהי תמצית הקיום של המין האנושי?  או בקיצור – האם זה מספיק...? והתשובה שזועקת מבין דפי הספר "להיות-בעולם" של נוימן היא לא ולא. הרי כולנו מחפשים קצת יותר משמעות מאשר "סתם להיות-בעולם". יש עוד קטע חשוב של היסטוריה שיש לתאר כאשר מנסים לצייר את התפתחות האדם, והוא נוגע לשאיפותיו של האדם, לרצונותיו וליכולתו להביא אותם לידי מימוש. האדם ניכר בכך שהוא יכול לחלום, לרצות להגשים רצון כלשהו ולחתור להגשמתו.

בכך הוא משנה את העולם.

כמו כן, יש לאדם קווים מוסריים על פיהם הוא פועל- הוא מבחין בין טוב ורע ועורך שיפוטים כל חייו, בהם הוא קובע לעצמו כיצד יבחר את דרכו. נכון הדבר שבחירות כאלה לא קורות כל יום, ולעתים מחכה אדם שנים עד שהוא מצליח לממש צעד קטן בדרך להגשמת ייעודו, אבל לאו דווקא תיאורן של שנות המתנה אלה הוא הדבר היחיד שיש להפנות אליו מבט. ההתבוננות של נוימן ברגעי ההמתנה, בזמנים בהם "השעונים עצרו מלכת", בהתעכבויות, בציפיות, בביתו הפשוט של אדם כלשהו מהיישוב, היא לכן חד צדדית וחסרה לדעתי את הממד הרצוני-מוסרי של האדם. לא מספיק לחוות רק את רגעי הכלום של האדם האלמוני בביתו אי שם, צריך גם לשאול מה אותו אדם רצה, למה הוא שאף והאם הצליח להגשים זאת בחייו. גם אם מחליטים להתבונן באדם הפשוט ולא במנהיגים ש"שינו את ההיסטוריה", תמונת היותו-בעולם לא ממש מצליחה להראות את תמונת עולמו הכוללת, כי היא חסרה חלום, כי אין בה ניצוץ של שאיפה והתכוונות. יש לאדם באשר הוא רצונות, והוא כמהָ להגשימם, ולכן נעשה לו עוול אם נביא בפני קוראי ההיסטוריה רק את היותו-בעולם, גם אם זו פילוסופיה המגדירה היטב את המארג ההדוק של בני אדם בעולם.

לכן, לדעתי, מביא נוימן רק חצי מהתמונה ההיסטורית: הוא מצליח היטב בתיאור השיממון היומיומי של היות האדם בביתו, בגרמניה של תחילת המאה ה-20, אך משמיט לדאבוננו את החלק היותר חשוב לטעמי של חייו, חיינו, גם אם הם ואנחנו לא תמיד מרגישים שאנחנו עושים היסטוריה.

כאן ניתן אולי להבין את הליכתו של היידגר עם המשטר הנאצי. אולי היותו-בעולם הייתה יותר חשובה לו מאשר למצוא קווים מוסריים בשלטון; מארג החיים היומיומי, בו לא ניתן להציב גבול בין אדם לחפציו ולטכנולוגיה שלו, או בכלל בין אדם לעולם, היה הדבר החשוב ביותר עבורו, ומשטר כזה או אחר, הרומס כך או אחרת את זכויותיו של אדם זה או אחר, לא היווה עבורו סיבה מספיק משמעותית לפעולה.

כך גם כנראה הסיקו כל אלה שסלחו לו, להיידגר, ותירצו בשבילו את הישארותו ברייך השלישי, כמו חנה ארנדט, תלמידתו ואהובתו היהודייה שנאלצה לגלות לארה"ב עם עליית הנאצים לשלטון.