מתוך ההקדמה למטמורפוזה של הצמח של גתה, בהוצאת ויימר 1893, רודולף שטיינר (עורך) בקרוב בעברית!

[מתוך הספר "מדע גתאני" של רודולף שטיינר (GA01) שהוא אוסף ההקדמות לכתביו המדעיים של גתה]

פרק I – המטמורפוזה של הצמח

הרעיון שפיתח גתה על הצמח הארכיטיפי (Urpflanze) מקבל צורה בהירה יותר והחלטית במחשבותיו. בגינה הבוטאנית בפדואה (המסע האיטלקי, 27 בספטמבר, 1786), נתקל גתה בצמחיה שנראית לו מוזרה, ו"המחשבה שאולי ניתן לפתח לעצמך את כל הצורות של הצמח מתוך הצורה האחת", הופכת לחיה עוד יותר בראשו. ב-17 בנובמבר 1786, הוא כותב לקנבל: "פיסת הבוטניקה הקטנה שלי היא בפעם הראשונה תענוג אמיתי בשבילי; באדמה זו שבה הצמחייה, שהיא יותר שמחה ופחות עונתית, חשה בבית. כבר עשיתי כמה תצפיות כלליות נחמדות שתוצאותיהן ישמחו גם אותך". ב-19 בפברואר, 1787 (ראה המסע האיטלקי), הוא כותב מרומא שמצא דרך "לגלות קשרים חדשים יפהפיים שיראו כיצד הטבע משיג משהו עצום שנראה כאילו כלום: מתוך הפשוט, מתפתח המרובה ביותר". ב-25 במרץ, הוא מבקש לומר להרדר שבקרוב הצמח הארכיטיפי שלו יהיה מוכן. ב-17 באפריל (ראה המסע האיטלקי), בפלרמו (?) הוא כותב את המילים הבאות על הצמח הארכיטיפי: "אחרי הכול, מוכרח להיות צמח כזה! אחרת איך אדע שמבנה כזה או אחר הוא צמח, אם לא כולם נוצרו על פי אותו המודל?". הוא חשב על קומפלקס החוקים ההתפתחותיים שבונה את הצמח, שהופך אותו למה שהוא, ושבאמצעותו, כשאנו מתבוננים באובייקט זה של הטבע, אנו מגיעים למחשבה "זהו צמח": כל זה הוא הצמח הארכיטיפי. ככזה, הצמח הארכיטיפי הוא משהו אידיאלי, משהו שאפשר רק להחזיקו במחשבה; אבל הוא מקבל דמות, הוא מקבל צורה, גודל, צבע, מספר איברים מסוים וכדומה. הצורה החיצונית איננה משהו קבוע, אלא היא יכולה לעבור אינסוף טרנספורמציות, שכולן תואמות את אותו הקומפלקס של החוקים ההתפתחותיים ובהכרח נובעות ממנו. אם אנו מצליחים לתפוס את החוקים ההתפתחותיים הללו, את התמונה הארכיטיפית הזו של הצמח, אזי אנו מחזיקים, כרעיון, את האופן שבו הטבע בונה כל צמח בודד, ואת האופן שעל פיו כתוצאה מכך, הטבע מגשים כל צמח ומאפשר לו להתהוות. וכן, ניתן אפילו להמציא צורות של צמחים על-פי חוק זה, שיכולים בהכרח להיווצר מתוך הוויה זו של הצמח ושיוכלו להתקיים אם התנאים ההכרחיים לכך יופיעו. אם כן, נראה שגתה מחפש להעתיק אל רוחו את מה שהטבע משיג ביצירה של הישויות שלו. ב-17 במאי, 1787, הוא כותב להרדר: "יתרה מכך, אני מוכרח לספר לך שאני קרוב מאוד לגילוי הסוד של יצירת הצמחים וארגונם, ושזהו הדבר הפשוט ביותר שניתן היה לדמיין... הצמח הארכיטיפי יהיה היצירה הכי מופלאה עלי אדמות, והטבע עצמו יקנא בי בגללה. עם המודל הזה והמפתח אליו, ניתן יהיה להמשיך ולהמציא צמחים לנצח, צמחים שמוכרחים לנהוג לפי החוק; משמעות הדבר היא: אילו צמחים, אפילו אם אינם קיימים, עדיין יכולים להתקיים, ואינם למשל? הצללים והאשליות של ציירים או משוררים, יש להם מן הסתם אמת פנימית והכרחיות. אותו חוק יכול לחול על כל שאר הדברים החיים". הבדל נוסף בין ההשקפה של גתה לזו של דרווין מופיע כאן, במיוחד אם חושבים על האופן שבו בדרך כלל מובאת ההשקפה של דרווין. היא מניחה שהשפעות חיצוניות פועלות על המהות של האורגניזם כמו גורמים מכאניים ומשנות אותו בהתאם. לדעתו של גתה, השינויים הפרטניים הם ביטויים שונים של האורגניזם הארכיטיפי היכול לקבל צורות רבות ומגוונות, ושבכל מקרה נתון הוא מקבל את הצורה המתאימה ביותר לתנאי הסביבה שלו. תנאים חיצוניים אלה פשוט גורמים לכך שכוחות הבניה מובילים להתגשמות צורה מסוימת. הכוחות הללו כשלעצמם הם העיקרון הקונסטיטוטיבי, האלמנט היוצר בתוך הצמח. לכן, ב-6 בספטמבר, 1787 (המסע האיטלקי), גתה קורא לו גם hen kai pan (משהו שהוא אחד והכול) של עולם הצמחים.

אם ניכנס כעת ביתר פירוט אל הצמח הארכיטיפי הזה עצמו, ניתן לומר עליו את הדבר הבא. הישות החיה היא שלם שמכיל את עצמו, שמוליד מתוך עצמו את כל הצורות שלו. הן בסמיכות החלקים שלו והן ברצף הזמן של צורותיו נמצא קשר הדדי, שלא נראה כי הוא נקבע על ידי מאפייני חלקיו הנתפסים בחושים, וגם לא בקביעה מכניסטית-סיבתית של המאוחר על פי הקודם, אלא הוא נשלט על ידי עיקרון גבוה יותר שנמצא מעל לכל חלקיו וכל מצבי ההוויה שלו. העובדה שמצב מסוים אחד נוצר ראשון ואחר נוצר אחרון נקבעת מתוך טבעו של השלם; הרצף של מצבי הביניים גם הוא נקבע על ידי הרעיון של השלם; מה שמגיע קודם נקבע ע"י מה שמגיע לאחר מכן, ולהיפך. בקצרה, בתוך האורגניזם החי, ישנה התפתחות של דבר אחד מתוך האחר, מעבר של מצבי הוויה אחד אל השני; לא קיים קיום גמור, סגור, של הדבר הבודד, אלא התהוות מתמשכת. בצמח, קביעת הצורה של כל איבר ספציפי על ידי השלם נעשית על פי התאמתו לצורה בסיסית מסוימת. ב-17 במאי, 1787 (המסע האיטלקי), גתה מספר להרדר על רעיון זה במילים הבאות: "התבהר לי שבאיבר זה (של הצמח) לו אנו קוראים עלה, טמון הפרוטאוס האמתי שיכול להסתתר ולהופיע בכל איבר. לא משנה איך מסתכלים על זה, הצמח הוא תמיד רק עלה, מחובר בצורה כל כך בלתי ניתנת להפרדה לנבט העתידי, עד שלא ניתן לחשוב על האחד ללא האחר". בעוד שאצל בעלי החיים מתגלה עיקרון עליון השולט בכל פרט נגלה בצורה קונקרטית כמי שמניע את האיברים ומשתמש בהם בהתאם לצרכיו וכדומה, לצמח עדיין חסר עיקרון זה של חיים אמיתיים; בצמח, עיקרון חיים זה מתגלם רק בצורה פחות ברורה, בכך שכל איבריו בנויים על אותו בסיס - למעשה, הצמח השלם מוכל כאפשרות שטמונה בכל חלק שלו, ובתנאים מיטיבים, זו יכולה להיוולד ולהתממש מתוך כל חלק. הדבר התבהר לגתה במיוחד בשהותו רומא, כאשר חבר המועצה רייפנשטיין, במהלך טיול איתו, שבר ענף פה ושם, וטען שאם נתקע את הענף באדמה, הוא יכול לצמוח ולהתפתח לצמח שלם. אם כן, הצמח הוא ישות המפתחת בהצלחה איברים מסוימים שכולם, הן ביחסי הגומלין ביניהם והן בקשר בין כל אחד מהם לשלם, בנויים בהתאם לאותו רעיון אחד. כל צמח הוא שלם הרמוני שמורכב מצמחים. כאשר גתה ראה זאת בבהירות, הדבר היחיד שעדיין הטריד אותו היו תצפיות פרטניות שיאפשרו להסביר במדויק ובפירוט את שלבי ההתפתחות שהצמח בונה מתוך עצמו. גם להשגת מטרה זו, מה שהיה דרוש כבר התרחש. ראינו כי באביב שנת 1785, גתה כבר ערך מחקר על זרעים; ב-17 במאי 1787, מאיטליה, הוא מכריז בפני הרדר שכבר מצא בבהירות ומעל לכל ספק את הנקודה שבה טמון מקור הצמיחה (Keim) של הצמח. בכך תיאר את השלב הראשון של חיי הצמח. אולם האחדות שבמבנה העלים גם היא חשפה עצמה באופן די ברור לעין. בנוסף לדוגמאות רבות אחרות שהראו זאת, גתה מצא במיוחד בשומר הטרי הבדל בין העלים התחתונים לעליונים, שלמרות זאת מהווים תמיד אותו האיבר. ב-25 במרץ (המסע האיטלקי), הוא מבקש ליידע את הרדר שהתיאוריה שלו לגבי הפסיגים כבר כל כך מלוטשת, שניתן להרחיבה אך בקושי רב. רק צעד קטן אחד נותר לעשות על מנת להוכיח כי גם עלי הכותרת, האבקנים והעלי הם עלים שעברו מטמורפוזה. המחקר של הבוטניקאי האנגלי Hill הוביל לכך; המחקר שלו הפך יותר ויותר ידוע באותה התקופה, והוא התייחס לטרנספורמציה של איברי הפרח ההופכים לאיברים אחרים.

שלוש צורות של חשיבה ביולוגית

במסגרת המחקר שאני עורך על המדע הגתאני, התגלגל לידי ספר חשוב של מאמרים העוסקים כולם מזוויות שונות ביכולת האנושית לחוות ולהבין את העולם האתרי, זה שרודולף שטיינר ייחס לתהליכי החיים, המתרחשים בעיקר מים אשר ביצורים החיים. אחד המאמרים הטובים והחשובים בספר הוא של וולפגנג שאד, גתאניסט ידוע ופורה שכתב עשרות מאמרים וכמה ספרים, שהחשוב ביניהם הוא "על האדם והיונקים".

להלן אנסה לסכם בקצרה את המאמר.

מאחר ולא ניתן לחוות את העולם האתרי בחושים הרגילים כי הוא נסתר מעינינו, יש לכן לפנות לצורך חקירתו לחשיבה הביולוגית, כלומר לבדוק מהם סוגי החשיבה הנוהגים בביולוגיה, בחקר החיים, שהם הם העולם האתרי. המתבונן במחקר הביולוגי הכללי מוצא שתי צורות חשיבה עיקריות: טלאולוגית וסיבתית.

החשיבה הסיבתית מניחה כי כל תופעה היא תוצאה של גורם כלשהו. החשיבה הסיבתית קשורה בעיקר לתופעות בעולם הדומם דווקא, במדעי הפיזיקה והכימיה. בטבע הדומם קל להבין דברים במונחים של סיבה ותוצאה, כמו הדוגמא המפורסמת שנתן שטיינר בספרו "תורת ההכרה": השמש מאירה את האבן, והאבן מתחממת כתוצאה מכך. היוצאים מהכלל במחקר הפיזיקו-כימי נצפים בעולם הקטן של האטומים דווקא, שם הרבה מהתופעות מוסברות באמצעות הסתברות, אבל גם כאן, הממוצעים ושאר המספרים החכמים נוטים להסכים עם התופעה הפיזיקלית הגדולה יותר במאקרו.

חשיבה טלאולוגית נגזרת מן העתיד, ורואה את ה"סיבה" לתופעה מסוימת בכך שהיא מכוונת לקראת מטרה כלשהי בעתיד. בד"כ משתמשים במונח לתאר חשיבה מהסוג הישן, הדתי, בה ההסבר לתופעה היה מיסטי, תלוי בהתנהגות אנושית או קשור בחוקי מוסר. חשיבה זו נחשבת לא נכונה כיום בביולוגיה, אך מתגלה כל פעם מחדש בכתיבה מחקרית שבה מתוארות תופעות לא מוסברות, בהן ה"טבע" דואג שדברים מסוימים יתפתחו למען מטרה מסוימת. כמו למשל, בניסיון להסביר את מבנה הכנף של הציפור, משתמש הכותב ללא מודעות בהתאמה של המבנה לתפקוד, כלומר, הכנף בנויה כך בכדי שתוכל לממש את תפקידה בטבע, ולהרים את הציפור. כלומר היא נבנתה מתוך ציפייה שתוכל להעיף את גוף הציפור. יש כאן טלאולוגיה. נראה שהאמצעים בהווה משפיעים על מערכות יחסי הגומלין שבפיזיולוגיה של היצור החי כך שמטרה מסוימת תתגשם בעתיד. הקביעה מתרחשת אחורה מן העתיד.

טלאולוגיה מתבטאת בעיקר בפסיכולוגיה, שיכולה גם להיות כזו של רגשות לא מודעים, כמו הדחפים הכי פשוטים של האורגניזם, הרעב לאכול, למשל. דחפים כאלה כמו לעוף, לברוח, לאכול מיועדים לשמירה על החיים, ואינם מגיעים בהכרח לתודעה. טלאולוגיה יש גם בעבודה מודעת של אדם בתכנון טכנולוגי למשל, בה ההקרנה של העתיד על ההווה היא המכוונת את הפעילות, ולמעשה כל פעולת רצון מושפעת מהעתיד יותר מאשר מהעבר (וגם כמובן בלקיחה בחשבון של חוקי פיזיקה או כימיה סיבתיים). לא ניתן להסביר כל פעילות של יצור חי מבחינה מהותית רק בצורה כימית באמצעות סיבתיות (סוקרטס לא הלך לכלא כי רגליו נשאו אותו וכי הגנים שבו פעלו בצורה מסוימת) כפי שלא ניתן להסביר פעילות אנאורגנית כלשהי בדומם באמצעות טלאולוגיה (אין האבן רוצה לעשות מסלול פרבולי בזריקתה).

בחקר החיים, בביולוגיה בת זמננו, מופיעות כל הזמן שתי צורות החשיבה, הסיבתית והטלאולוגית. האורגניזם הרי מייצר כל הזמן חומר מת, חומרים שניתן לחקור אותם בנפרד ממנו, או אחרי שממצים אותם ממנו, ומכך ללמוד על פעילותו הפיזיולוגית. במקביל, בעלי החיים (וגם צמחים במידה מסוימת) מראים בהתנהגותם מאפיינים שיש בהם התחשבות במה שיקרה בעתיד, והם מתארגנים בהתאם לכך בהתנהגות שניתן להסבירה רק באופן טלאולוגי (כמו קינון, למשל). מדענים שמרגישים קרבה ויכולת הבנה שהן קרובות יותר לעולם החומר מנסים להסביר כל תופעה בחיים במונחים של סיבה ותוצאה, אבל יש גם כאלה שרואים בכל תופעה את הדרישה מהעתיד, והסבירו התנהגות בעלי חיים במונחים יותר פסיכולוגיים אנושיים ( כמו  Drisch שכתב על הפסיכואיד). Rensch  והקל אפילו ראו 'נפשיות' בכל אטום וחלקיק, באיזה סוג של מוניזם, אחדותיות שאטומה לרבגוניות של ההתנסות האנושית. אבל כיום החשיבה הנפוצה ביותר היא זו הקשורה בניאו-דרוויניזם והיא מסבירה כל תופעה בחיים בד"כ לכאורה רק באמצעות העיוורון של הברירה הטבעית, המנטרלת (ללא מודעות או גרעין מארגן כלשהו) כל יצור שאינו מתאים לסביבתו, ומשאירה רק את בעל היתרון ההישרדותי, מבלי להראות (חשיבתית) כל טלאולוגיה, או דרישה מהעתיד.

ניאו-דרוויניזם יכול להסביר רק התפתחויות ושינויים בתוך המין או הסוג, אך מתקשה ביותר להסביר את המעבר בין מינים או בין סוגים ביולוגיים. קשה ביותר להוכיח אמפירית את המעבר מוורד לשזיף, אם כי הדמיון ביניהם גדול מאד, והם שייכים לאותה משפחה בוטנית. למעשה, אם נשים לב לקשר בין מגוון האורגניזמים השונים על משפחותיהם נראה כי ההתפתחות האבולוציונית הביאה ליותר עצמאות מהסביבה מאשר הסתגלות לסביבה. בכל מה שקשור להיווצרות זנים בתוך המין נדמה כי הדרוויניזם פועל, ובכל מה שקשור להיווצרות הסוג, שהוא קבוצה של מינים, הפרט מראה חופש ועצמאות כזו שקשה להסביר אותה במוטציות אקראיות והישרדות המתאימים ביותר. אתה מודע לכך רק כשאתה לומד את מושג ה"מין", שהוא:

מעגלי מים - האם נתגלתה התופעה מתוך תמונת החשיבה האתרית?

"אוסף כל הפרטים היכולים להביא צאצאים פוריים ביחד". הפרט הוא תמיד עצמאי בהתנהגותו, בעוד הביולוגיה של החלבונים שלו משותפת כמעט לגמרי לזו של החבר השני במין שלו. מאחר והטלאולוגיה לא מקובלת כיום והחשיבה הביולוגית מושפעת מאד מהחשיבה הפיזיקו-כימית, ביולוגים מחפשים סיבות בתופעות הקטנות, במולקולות ה-DNA, במבנים חלבוניים, וכאשר נעשים ניסיונות להסביר את כל המאפיינים של האורגניזם או של המין כולו אין ברירה, ומגיעים גם לטלאולוגיה. ואולם, אם יש למאפיינים אלה מטרה בשמירה על החיים, מיד מנסים הביולוגים להסביר את הסיבה לכך בחשיבה סיבתית, ואז נתקעים כי קשה למצוא סיבות מולקולריות להתנהגות חברתית של מין מסוים של בע"ח, למשל. כך הניאו-דרוויניזם מחפש טלאולוגיות ומנסה להסביר אותן בסיבתיות, לרוב בחוסר הצלחה.

במקביל, נעשו מחקרים רבים על הקשר בין גוף לנפש, אך אלה לא הצליחו להסביר סיבתית את תופעות הגופנפש, גם ואפילו בעזרת חקר המוח. לכן יש להצביע כאן על ממד שלישי אותו תיאר רודולף שטיינר ואשר קרא לו (על בסיס היסטורי חברתי) האתרי, אשר בונה בפעילות החיים שלו את הנפשי ואת הגופני בו זמנית, בזמן שהוא עצמו לא נמצא בהם. בנייה זו בו זמנית של שני הממדים, הגוף והנפש, אף אחד מהם לא יכול לעשות כשלעצמו, כלומר הנפש לא בונה את הגוף או להיפך. והרי הנפש היא זו שאחראית על ההכרה, ועל מתן ההסברים. לכן ניתן להסביר את הצורה ואת התופעה בעולם החי רק בפעילות הנוכחת של החיים, זו שמתייחסת לעצמה בכל רגע נתון, ובונה הן את הנפש והן את החומר של האורגניזם. זהו העולם האתרי.

ואמנם, המחקר המתקדם יותר העוסק בתהליכי החיים עצמם הביא לגילוי הקיברנטיקה של הביולוגיה, שהיא מצליחה יותר בתיאור המציאות. נתגלו מעגלי היזון חוזר של הומאוסטזיס שהתקבלו טוב יותר אצל מבקשי הסיבתיות בגלל המינוח הטכנולוגי החדש, ומונחים טכנולוגיים כמו "יחידת הבקרה" או  "גששי חישה" התקבלו בטבעיות. זאת למרות שלא ניתן בעזרתם להסביר את האורגניזם השלם, כי הוא אינו מכונה. אז לאיזה מבין 3 סוגי החשיבה שלנו שייכת הקיברנטיקה? נראה כי הקיברנטיקה שייכת יותר לסיבתיות, כי היא תמיד נדרשת לסיבה לכל תופעה, ולא מסוגלת לתפוש את הבו-זמניות של האורגניזם. האורגניזם מיוחד כל כך, כי הוא מצליח להתפתח ולשנות את ההומאוסטזיס שלו כל הזמן למרות המעגליות הטכנולוגית ולא בזכותה, מה שאף מכונה לא יכולה לעשות ללא האדם.

לפיכך, בכדי לעבור לתיאור ממצה יותר של תופעות אורגניות, יש לעזוב את המילים ולחוש את המידיות והבו-זמניות של אירוע ביולוגי, כפי שאירע בגילוי האנזימים והחלבונים שלהם. כיום לא ניתן להפריד בין החומרים - הם פועלים יחד ובו זמנית בכל רגע של החיים, ויש לתארם לא בצורה סיבתית ולא טלאולוגית. יחסי הגומלין בין חומרים ביצור החי הם בו-זמניים ומשפיעים מידית בתנאיהם אחד על השני. יש לראות את התופעה בהקשרה המידי, ולבדוק האם היא הכרחית או שייכת למכלול, על-פי הקריטריון שקבע כבר גתה ב-1784: "העקביות הפנימית המצויה בכל השלם הופכת כל יצור חי למה שהינו, ואדם הוא אדם הן בעצם בלסת העליונה שלו והן באצבע רגלו הקטנה". צריך לבדוק עקביות והידברות של כל התכונות הנגלות לחושים, שיש להן עדויות רבות. בנוסף, יש לוודא שקיפות ובהירות של תופעה מהצד הפנימי שלה, וגם לנסות ולאסוף שפע של ראיות שעוזרות לפתור בעיות שלא היו ניתנות לפתרון בצורה אחרת. למשל, למצוא תכונה פנימית נוספת של האורגניזם כמו יכולת העיכול של חומרים מסוימים, בעקבות התבוננות מקיפה על התנהגותו ושאר תכונותיו. מאחר ולא ניתן להתנסות באתרי ישירות, עלינו לבדקו משני קטביו: הפסיכולוגי, בהתנסות שבראיות, ובפיזי – ביכולת יישום פורייה.

מה זה אומר להיות "עצלן"? מתוך מאמרו של קרייג הולדרייג' באתר נייצ'רטינסטיטוט

נסכם בכך שהצגנו שלושה סוגים של חשיבה ביולוגית: 

·       -  חשיבה סיבתית של הפיזיקלי, החומר הדומם, הנקבעת ע"י העבר, הזמן שלה הוא מנותק, ניתן לעצרו ולהמשיכו,

·        - חשיבה טלאולוגית, פסיכולוגית, נפשית, שבאה מהעתיד, ושהזמן שלה לא קיים במציאות,

·        - חשיבה של ההווה החי, המתהווה כל הזמן, ולכל אורגניזם הזמן המיוחד שלו המנוגד לזמן החיצוני, ששטיינר קורא לו גוף הזמן, בו היצור החי פתוח וגם סגור לסביבה שלו.

היצור החי מדגים לנו בחייו את תפיסת רצף הזמן של עבר הווה עתיד בעצם חייו, ועלינו להחליט באיזה צורת חשיבה מבין השלוש ניתן לבדקו בכל שלב. אם נרצה לחקור את הגוף הפיזי שלו ניתן להשתמש בחשיבה סיבתית, ואם נרצה לחקור את השאיפות או את הכוונות של האורגניזם בהתנהגותו, אין ברירה אלא להשתמש גם בחשיבה טלאולוגית. ובכדי לחקור את רגעי החיים של היצור החי, המתהווים באופן רציף, על מערכות היחסים המורכבות שלו עם הסביבה, נדמה כי נצטרך לפתח חשיבה מסוג אחר, חשיבה אתרית.

נראה כי דרך חשיבתו של גתה הייתה אתרית יותר ומותאמת לחקר החיים, בראייתו את התנועה, התהליכים והיחסים יותר מאשר את הצורות המוגמרות, ולכן אמר ב-1829 : "אל תחפש דבר מעבר לתופעות, הן בעצמן התיאוריה". 

דרך החשיבה של גתה

אנסה לשרטט כמה כללי יסוד בראיית העולם של גתה כחוקר טבע, על בסיס

Holdrege, 2003; Bortoft, 2012; Brady, 1998

בכדי להבין את משמעות דרכו הייחודית של גתה, עלינו להעלות לתודעה את דרך העבודה והחשיבה של מדענים בימינו. בבסיסה של החשיבה עומד הסובייקט מול אובייקט בעולם, מפריד את האובייקט הנחקר מסביבתו, מבודד תופעה מסוימת, ובונה הסבר ההופך למושג. המושגים הנבנים בחשיבה מפרידה שכזו הופכים לאובייקטים בפני עצמם, בדיוק כשם שמספרים הופכים מרכיבים בתוך נוסחאות גדולות יותר, ומוגשים לחשיבה כהסבר האמתי, כאמת בפני עצמה. חשיבתנו לכן, מתוקף רדוקציה זו של העולם למושגים בדידים, הופכת למוקד העשייה והמחקר המדעי, מוקד בו מתבוננים אנו דרך התופעות. לעתים התופעות עצמן אפילו מפריעות בנטייתנו להגיע לאמת שמאחוריהן בכדי שנוכל להסביר את העולם ולעבור הלאה.

Bergson (1907, 1998) מחזק הבנה זו ומתאר כיצד נבנו כל מושגינו על בסיס של מוצקים, עד כדי כך שגם מים נוזליים הופכים בהסבירנו אותם לאוסף של מולקולות 'מוצקות'. ההיגיון של מוצקים הוא גם זה המשמש את דקרט לנסח "רעיונות ברורים ובדידים" (הגיונות 3) בניסיונו למדוד את אמתותם של דברים. זוהי החשיבה שמאז שלטת בתרבות המערבית: החשיבה המחפיצה, ההופכת כל תופעה לאובייקט נפרד, בעוד שבהתנסות היומיומית החושית שלנו, אין תופעה מנותקת בפני עצמה והכל קשור להכל.

אחד הכללים הבסיסיים של דרך עבודתו של גתה היה לראות תמיד את הפרט בהקשר של הכלל. הוא ניסה להחזיק בתודעה את התמונה הכללית תוך כדי לימוד מעמיק של הפרטים, ודרש שאין לוותר על התמונה הכללית לטובת פרט זה או אחר. קסירר כתב על גתה "בכתיבתו מתבלטים היחסים בין הפרטיקולרי לאוניברסלי כפי שכמעט לא ניתן למצוא בהיסטוריה של מדעי הטבע. הוא היה משוכנע לגמרי כי הפרטי והכללי לא רק שהם מחוברים בצורה אינטימית, אלא שהם חודרים האחד את השני. ה"עובדה" וה"תיאוריה" לא היו שני קטבים מנוגדים עבורו, אלא שני ביטויים וגורמים של הדדיות מאוחדת ובלתי ניתנת לרדוקציה. זהו אחד העקרונות הבסיסיים של תפיסתו את הטבע" (Cassirer 1950/1978, p. 145).

מאפיין נוסף של עבודתו היה הנטייה להיצמד עד כמה שאפשר לתופעה, כשהוא מדכא את הצורך האנושי, העולה אצל כולנו בכל מפגש עם תופעה חדשה, בבנייה של הסבר. הוא טען כי הכללות, ניסוחו של חוק טבע כללי מתוך תופעה מסוימת, הן הפשטות תיאורטיות מדי, שאינן מאפשרות לנו להבין באמת את התופעה. הרדיפה אחרי הסברים גורמת לנו לאבד מגע עם התופעה עצמה, ולפספס את מה שיש לה להגיד לנו. כל תיאוריה לכן, צריכה להיבנות ע"פ גתה על התופעה עצמה ומתוך המאפיינים שלה ולא מתוך ההשערות (והניסויים לאישושן) של החוקר.

גתה ניסה לתרגל בעצמו לערוך התבוננות דינמית בתופעה דינמית, במיוחד בצמחים ובבעלי חיים. יצור מתפתח שגדל עם הזמן ועובר דרך שלבי חיים שונים (כמו זרע, נבט, צמח, פרי) דורש שנתבונן בו בכולו, על המרחב שהוא תופס, וגם במהלך הזמן שהוא מתפתח. זוהי תופעה דינמית שלא ניתן לפרק אותה לחלקים וללמוד מהם על הכלל, כפי שלטענתו של גתה לא ניתן לפרק אורגניזם שלם וללמוד מהחלק על הכלל. זוהי הכללה שנותנת רק הסבר חלקי לאורגניזם, ומפספסת את התמונה הדינמית שיכולה להיווצר בחשיבה שלוקחת בחשבון התפתחות אורגנית. 

על פי גתה, תשומת הלב צריכה להינתן למקור, לכוחות הפועלים בבסיס והגורמים להשתנות, יותר מאשר למוצר הסופי. בבניית מושג המטמורפוזה של הצמח הקדים גתה את זמנו (כיום כבר התגלה כי הגנים הבונים את העלים הם אלה הבונים גם את עלי הכותרת, ראו

Theissen G, Saedler H (2001) Floral quartets. Nature 409: 469–471).  הוא ראה בעיני רוחו את הדינמיקה של התפתחות העלים על הגבעול, עד לעלי הכותרת. התבוננות עמוקה בעלה הראשון ולאחריו בעלה השני והשלישי, מגלה את הדמיון ביניהם וגם את השוני ביניהם. כאשר צוללים פנימה לתמונה זו בדמיון, ובונים הדמיה של התפתחות, של גדילה, בין העלה הראשון לשני ולשלישי, מתקבלת תמונה חייה של צמיחה, של מעבר, של השתנות בכיוון לא מקרי ומאד מסוים של העלה משלב לשלב.

Bortoft (2012) מסביר כיצד חווה גתה את הצמח הבונה את העלים שלו לאורך הגבעול. בבנייה פעילה של הצמח בדמיון, נדמה כאילו יש אחידות בבסיסם של כל העלים השונים, ואחידות זו מכילה את כל הפרטים וההשתנויות היוצאות ממנה. בניגוד לראייה האינטלקטואלית הרגילה, המחפשת את המשותף לכל העלים ובונה ממנה הפשטה, רדוקציה, לכלל אחד אחיד, אצל גתה האחידות עולה כמקור להשתנות, כשדה מאוחד ממנה נבראים הפרטים, כבסיס משותף הבורא מחדש את העלים ברוחו של החוקר. במקום לראות את הצמח כתוצר מוגמר של סיבות שונות (גנים, תנאי סביבה וכו') הצמח נבנה מחדש בדמיון של גתה, בכך שהחוקר משתתף באופן פעיל בחשיבתו במטמורפוזה שהצמח עובר. 

הביולוגיה החדשה – לזכרו של אנדראס סוחהנטקה (1933-2014)

העולם שסביבנו, כדור הארץ, מבקש מאיתנו, בני האדם השולטים בו ומכוונים את עתידו, לקחת יוזמה ולעשות מעשים שישנו את כיוון התפתחותו. מה שמפריע ליוזמות חדשות כאלה היא הדוֹגמָה השלטת שחסרה כל תובנה מפותחת לגבי טבעם של היצורים החיים, אנחנו וחברינו, הצמחים ובעלי החיים. ההבדל המהותי כל-כך בין חומר מת לבין יצור חי, המסוגל לעכל חומר כזה ולהפוך אותו לחומר חי המכיל אנרגיה, לא נלקח בחשבון כל עוד המדע המרכזי תופס את האורגניזם כנשלט על ידי מכניזמים וחומרים בלבד. אם אנו רוצים לפתח התכוונות כלשהי לעשיית טוב לעזרת הביוספרה, עלינו לשנות מהיסוד דוגמה זו.

הפרדיגמה השלטת בביולוגיה של סוף המאה ה-20 היא זו של הסינתיזה הגדולה והניאו דרויניזים, החיבור בין תורת האבולוציה של דרווין לבין הגנטיקה המולקולרית המודרנית. מושגי ה"הישרדות המתאימים ביותר" ו"מלחמת הקיום" עדיין שולטים בכיפה, למרות שכבר שנים מצטברות עדויות רבות הסותרות תיאוריות אלה. "הברירה הטבעית" הפכה עם השנים מאז דרווין להיות ההסבר המקובל לכל תכונה של אורגניזם, כאשר היא פועלת על מוטציות מקריות לכאורה המתרחשות כל הזמן באוכלוסיות. זהו המבצר הבלתי ניתן לכיבוש של הביולוגיה האבולוציונית הפופולרית.

הדבר המעניין כאן הוא שרעיון מלחמת הקיום כלל לא הגיע מעולם החי. הוא נלקח ע"י דרווין מספר שכתב תומאס מלטוס על הכלכלה האנושית, ועל הבעייתיות לכאורה בהשגת מזון לאוכלוסייה האנושית המתרבה במהירות. מלטוס ניסח בצורה יפה את הגישה החברתית השלטת באותה תקופה, אשר מצאה סימוכין לכך שהאוכלוסייה לא תוכל לצמוח לעד, וכי החזק תמיד ישרוד על חשבון החלש. גישה 'מדעית' זו  הצדיקה את הקולוניאליזם הבריטי הדורסני, את העבדות, ואת הדריסה הפוגענית של זכויות אדם בכל העולם של לפני 200 שנה, ועליה אמר דרווין "סוף סוף מצאתי את התיאוריה איתה אוכל להתחיל לעבוד". דרוויניזם הוא לכן יישום ביולוגי של התיאוריה החברתית שהייתה נהוגה אז, בניסיון להבין כיצד החיים עוברים אבולוציה.

מאז לא נמצאו הוכחות רבות לאבולוציה של הברירה הטבעית אך נחקרו תופעות רבות הסותרות אותה, כמו למשל סימביוזה- ההתפתחות המקבילה של יצורים החיים ביחד, בשיתוף ולא בתחרות. צמחי הפרחים והחרקים שמאביקים אותם התפתחו כך, למשל. נתגלו תופעות של התמזגות של יצורים חיים ליצור חדש, כמו מיטוכונדריה שהפכו לחלק מהתא המפותח יותר, ונחשפו עוד מאות מקרים של אלטרואיזם בעולם החי: החל מאמבות וכלה ביעלי מדבר. כל אלה ועוד (גנים קופצים, אבולוציה תרבותית) מראים כי עלינו להרחיב מאד את תפיסת האבולוציה שלנו ולצאת מהניאו- דרוויניזם הצר להבנה אחרת של החיים.

מרקם החיים הוא מורכב ואינסופי כמעט: החל מהצמחים הירוקים המייצרים חומרים אורגניים עתירי אנרגיה, דרך הצרכנים הראשוניים שלהם וכלה במְפַרְקים למיניהם: מארג אחד שלם שאין בו תחרות אלא הזנה הדדית ותיאום של יחסי גומלין מורכבים. אין חלק שיכול להתקיים ללא האחר, ואין אורגניזם שנמצא מבודד לגמרי בסביבתו הטבעית. עלינו לשנות בדחיפות את גישתנו הצרה והמטריאליסטית הרואה באורגניזם מכונה משוכללת, לגישה "אורגניסטית" כזו הרואה ביצור החי שלמות, החייה ביחסי גומלין עם סביבתה. כפי שהראתה רחל קרסון בספרה "האביב הדומם", כל תרבות מדעית מתאבנת מביאה לאסון, וריסוסי ה-DDT שבאו לפתור בעיה אחת בצורה חומרית פשוטה הפכו לאסון שלקח שנים רבות להבינו, ללומדו ולשנותו.

עלינו להתפתח ולשפר את גישתנו המדעית, שמהווה היום בסיס לתרבות האנושית המכורה למדע ולטכנולוגיה. מדוגמטיות להתפתחות, ממצבי דומם לזרימות משתנות, מהבנה מכניסטית של החיים לתפיסה כוללנית של טרנספורמציות אינסופיות בעולם החיים. היה זה יוהאן וולפגנג גתה הראשון אשר טען כי בכדי לפענח את סודות החיים אל לנו לנסות להסביר וליישם אותם אלא לנסות ולצאת מתוך הרמזים שהם עצמם מספקים. תהליך הלימוד צריך להקיף ולחקור את כל התבטאויותיו של האורגניזם ואז לעבוד ולשחזר אותם בפרוטרוט בדמיוננו, או כפי שגתה כותב: "בפיתוח מדע המורפולוגיה עלינו לכן להימנע מלדבר במונחים של מה שקבוע. אם אנו נאלצים להשתמש במילה תבנית (גשטאלט) עלינו לחשוב אותה כמונח מופשט, משהו הקיים רק לרגע. מאחר ומיד כשמשהו נוצר באורגניזם החי, הוא הופך ברגע למשהו אחר, ואם ברצוננו לתפוס בצורה חייה את הטבע, עלינו לסגל לעצמנו את הגמישות והתנועתיות שלה עצמה".

כתלמידיו של גתה, הלכו בדרכו מספר חוקרים חשובים בתרבות הגרמנית והאנגלית גם כן. בעולם הדובר גרמנית שמו של רודולף שטיינר מוזכר כזה שערך לראשונה את כתביו המדעיים של גתה, וכתב את פרשנותו, עליה התבססה שורה ארוכה של חוקרים ומדענים. גתה נתן תמיד את הרקע לעבודתם, בכך שניסח מעין חוברת מתכונים למערך של תרגילים בעזרתם חוקר האדם את התופעות שהוא פוגש, בפיתוח הדמיית הטרנספורמציות המתרחשות בהן. נדמה כי רק כך נוכל לפגוש בצורה חיה, יצירתית ומבינה את עולם החיים, ולהיכנס לשיתוף פעולה פורה עמו.

 (נכתב ע"פ ההקדמה לספרו "מטאמורפוזיס", 2009)

 

לחשוב כמו צמח - להכיר את הצמח כמו שלא הכרתם אף פעם

לחשוב כמו צמח

סדנה להכרות עם עולם הצמחים - התבוננות וחשיבה – מדע גתאני

3 ימים מלאים, 29-31 מרץ 2015, חופשת פסח

בגליל העליון

     סדנא זו תהא מוקדשת בעיקר לצמח כאורגניזם המחובר לסביבתו, בעקבות הספר

Thinking like a Plant    של Craig Holdrege                 (natureinstitute.org).

נלמד להכיר צמחים ממשפחות שונות, את אברי הצמח החשובים, ואת הדינמיקה של הצמיחה מזרע לזרע במעגל החיים האינסופי.

נתרגל חשיבה זורמת, המאפשרת לקלוט את החיים כמכלול, ואת המעבר מצורה לצורה שאחדות בבסיסו. נבנה מכלולי עלים של צמחים שונים ונתבונן בדרכי השתנות העלה לאורך הגבעול והפרח.

    בכדי לאפשר תנאים של התנתקות מדרכי חשיבה רגילות, נצא לטבע, להיות קרובים לצמחים, בכליל. נגור באוהל חממה גדול שבו נוכל גם לעבוד (קפה כליל), נבשל לעצמנו ונצא לסיורים בסביבה. במקביל נעסוק באמנות: נצייר ונרשום צמחים ונתרגל אוריתמיה, הכול בהקשר ל"חשיבה" של הצמח.

בצוות:

ניר אליאב, מורה למדעים בחינוך ולדורף, מחבר "שאלת המדע", דוקטורנט בפילוסופיה של המדע וחוקר גתה ותיק. כמו כן, נשלב אוריתמיה וציור עם מורים מקצועיים נוספים.

בתכנית:

·         תצפיות קבוצתיות ואישיות בצמחים

·         לימוד משותף

·         תרגול התבוננות גתאנית דינמית

·         כתיבת שירי צמחים

·         אוריתמיה

·         ציור ורישום

·         תצפיות כוכבים

·         תרגול חשיבה אקולוגית

·         שירה מסביב למדורה, ועוד...

כלכלה מלאה, בישול עצמי קבוצתי, 80 ₪ לאדם. ניתן להזמין ארוחה במקום במחיר 70-90 ₪.

עלות הלינה לשני לילות היא 160 ₪ לאדם.

מחיר הסדנא: 480 ₪ לאדם , 400 ₪ למורה, 350 ₪ לסטודנט.

מחיר כולל, סדנא, לינה וכלכלה לאדם: 720 לאדם, 640 למורה, 590 לסטודנט (לפחות 12 משתתפים).

נפגשים ביום א', 29.3..15, 10:00, בקפה כליל.

לפרטים נוספים ולהרשמה: nirgood@gmail.com, 054-4411885

להתראות!

האם קרניים מיועדות לנגוח, או, בשביל מה לכתוב שלטי הסבר...?

   בטיול בשבת האחרונה עם המשפחה המורחבת נכנסנו לחי-בר שבפארק הכרמל, לראות את בעלי החיים המצויים במכלאות האקלום לפני שחרורם לטבע לחופשי. מקום מקסים, עם נוף פתוח להרי הכרמל, מצוקי נחל כלח ועד לים התיכון. קידמו אותנו במעוף מרהיב קבוצה של 15 נשרים שדאו מעלינו ועברו מעל החי-בר בטיסה לכיוון מערב. החי-בר הוא אחד המעוזים הוותיקים של רשות הטבע והגנים (כניסה עולה 37 ₪ לרכב) המשמש מרכז לקונצפט האיקלום מחדש של חיות הבר של ישראל והשבתם לטבע, כשההצלחה המדוברת ביותר היא הנשר, שהחל מקנן במצוקי הכרמל אחרי שנעלם ממנו בתחילת המאה ה-20.

   במכלאה הגדולה והרחבה הראשונה, אליה מוביל שביל סלול אספלט, היו 10-15 פרטים של "עז הבר הכרתית", כפי שסיפר השלט הגדול ומאיר העיניים בנקודת התצפית הגבוהה בה עמדנו. השלט, שבפינתו העליונה מופיע ציור גדול של עז הבר, נותן כמה פרטים על מין העז המיוחד הזה, שהיה מין הבר ממנו בויתו העזים הראשונות במשק האדם.

עז הבר הכרתית Capra aegagrus

   בהסבר הכתוב, צד את תשומת לבי המשפט על "הקרניים הגדולות מותאמות היטב לקרבות בין הזכרים" (ציטוט מהזכרון) ושאלתי את עצמי – מדוע בחר הכותב לכתוב דווקא את המשפט הזה? בכל ההסבר על השלט היו משפטים ספורים בלבד, אז האם זה הדבר החשוב שעלינו לדעת על עז הבר? מדוע לכתוב דווקא כך את התיאור של המין הרועה באחו לפנינו?

    בחיפוש ברשת על החי-בר בכרמל, עלה הטקסט הבא על עז הבר, מתוך אתר הרט"ג:

שלא כמו זכרי אייל הכרמל והיחמור, בני משפחת האיילים, המשירים את קרניהם מדי שנה בשנה, אין הזכרים של העז הכרתית מחליפים קרניים, אלא נושאים על ראשם קרניים הגדלות ככל שגיל הזכר עולה.

   זהו למשל תיאור הרבה יותר קולע וברור של קרני העז. לעומתו, המשפט הכתוב בשלט אינו מתאר את הקרניים, אלא מסביר תיאוריה מסוימת, שכנראה נחקרה בעבר, על ההתאמה בין המבנה לתפקיד בקרניים בזמן ההתנגחות. אבל נדמה כי לִכְתוֹב בהסבר בשלט (שרובו נקרא בקול רם לילדים הקטנים המטיילים עם הוריהם בחי-בר) על התאמות של הקרניים, זה קצת תלוש ולא שייך למה שרואים בעין. המשפט לא מתאר דבר, ולא נותן מושג אפילו על צורת הקרניים, המבנה הפנימי שלהן, אופן גדילתן והשונה ביניהן לבין קרני היחמור, למשל, המתחלפות כל שנה.

   המשכנו בסיור, והנה גם בשלט ההסבר בעמדת התצפית של כבש הבר האיראני כתוב אותו משפט בדיוק על "הקרניים המותאמות לקרבות בין הזכרים..." (שוב, מהזיכרון. חבל שלא צילמתי...).

זה לא קצת מוזר? שני מינים שונים במראם, מיוחדים כל כך, מתוארים בשלט ההסבר באותם מילים בדיוק. מדוע לכתוב את אותו משפט סתום שלא אומר דבר על שני יצורים אחרים, נהדרים ומיוחדים? 

כבש הבר (מופלון) Ovis orientalis

   נדמה לי כי הסיבה נעוצה בהערצה לה זוכים תיאורים מדעיים שיש להם צליל של תיאוריה שנחקרה ברצינות. בעידן של מדע וטכנולוגיה, להתבוננות הפשוטה בטבע אין כבר הרבה מקום, ויש להיעזר במשפטים הנשמעים מדעיים, כאלה שיש להם צליל מושך של מחקר תיאורטי גבוה ומרוחק. עדיף היה גם להוסיף איזה נוסחה מתמטית מרשימה, ואולי נתון סטטיסטי כזה או אחר על חיי העז, ואז ההסבר היה מושלם.     הסברים שכאלה מרחיקים אותנו עוד, ובמיוחד את הדור הצעיר העובר בשבילים ומתחנך לאור השלטים, מהטבע עצמו, מההתבוננות הפשוטה שניתן לעשות בבעל חיים אציל ונהדר שכזה.

במקום לתאר- מסבירים,

במקום להראות- מחפשים סיבות,

ובמקום לשאול שאלות- נותנים תשובות המנותקות מהמציאות.

זהו המחיר שכולנו משלמים על ההתרחקות ההולכת וגוברת של המחקר המדעי מהנושאים עצמם אותו הוא חוקר.

אז לסיום נשאל את השאלה המוזרה באמת: האם לקרניים יש מטרה...?! האם צריך לחפש ולמצוא סיבה לצמיחת הקרניים, כזו שתסביר את התועלת שהעז מפיקה מהקרניים?

או אולי הקרניים פשוט שם כי הן צריכות להיות שם, כי הן חלק מבעל החיים היפה והמכובד הזה, והן לא משמשות אותו לכלום, אלא רק נמצאות שם. נכון שזה נראה טוב אילו היו בנויות להתנגחויות, אבל ראו מה כתוב על כבש הבר (המופלון) בויקיפדיה:

 "הקרניים הגדולות והחלולות, והעצמות החזקות של הגולגולת והצוואר מגינים על הזכרים מפני פציעות חמורות בעצמות או במוח. לעתים הזכרים מסתבכים בקרניהם המסולסלות, ואם לא יצליחו להתנתק אחד מהשני הם עלולים להיטרף תוך זמן קצר".

אז אולי הן מגינות על המוח, אבל אולי הן גם לא ממש עוזרות לו בהתנגחות בין הזכרים ויכולות אפילו להיות מלכודת מוות במקרים מסוימים?

בקיצור, למה להסתבך בהסברים, ולא פשוט לתאר את בעל החיים שלפנינו בכמה משפטים קצרים ומכבדים. כך נלמד כולנו, אנחנו ונכדינו, להעריך יותר את מה שעומד מולנו, את התופעה עצמה שהביאה למחקר המדעי שהתפתח בעקבותיה והתרחק ממנה כל כך.

לחשוב כמו צמח

    כמה תובנות וציטוטים מהספר "לחשוב כמו צמח" של קרייג הולדרג', מהמכון לטבע, ניו-יורק.  

    "כאשר הכנה לקראת משהו הופכת להיות המטרה השלטת, אזי האפשרויות של ההווה מוקרבות על מזבח העתיד המעורפל. כשזה קורה, ההכנה האמתית לעתיד מפוספסת את משובשת. האידאל, האומר כי עלינו להשתמש בהווה פשוט כדי להתכונן לעתיד, סותר את עצמו. הוא שומט, אפילו מנטרל, את אותם תנאים הכרחיים בעזרתם הופך אדם למוכן לחייו בעתיד. אנו תמיד חיים בזמן בו אנו חיים, לא בזמן אחר כלשהו, ורק על ידי מיצוי המשמעות המלאה של ההתנסויות העכשוויות בהווה, אנחנו נעשים מוכנים לעשות אותו דבר גם בעתיד. זוהי ההכנה היחידה אשר בטווח הארוך מכינה לדבר כלשהו", (ג'ון דיואי, 1938).

  כאשר אנחנו משילים מעלינו את הרעיון של "הכנה" לעתיד, נשאלת השאלה: אלו התנסויות  משמעותיות יותר ביכולתן לעודד למידה וגדילה? נראה כי החינוך הטוב ביותר יביא אנשים לאינטראקציה עם מה שאלברט בורגמן קורא "מציאות, הנלקחת במובן של רצינות, אמתיות, נוכחות מצווה, במובן שיש לנו כשאנו חושבים על זהב טהור לעומת חיקויים זולים יותר, או על אדם אמתי בניגוד לסתם גנדרן... מה שהוא במוצהר אמתי, שהוא המשכיות משמעותית ונוכחת של העולם שלו, כל מה שתופש את תשומת הלב שלנו בזכות אצילותו שלו, ועושה זאת כהגשמה וכגילוי העולם ממנו נברא..." (בורגמן, 1995).

   "כל מה שאנו מלמדים ומחנכים עבורו צריך להיות לקוח רק מהידע שלנו את האדם המתפתח, והפוטנציאל האישי-פרטי שלו להתהוות. מדע אמתי של האדם צריך להיות הבסיס לחינוך ולהוראה. אין זו השאלה 'מה צריך אדם לדעת כדי לשמש בחברה הקיימת' אלא 'מהן אפשרויותיו של אותו אדם ונטיותיו להתפתחות'. כך יתאפשר לכל דור חדש להחדיר כל הזמן אימפולסים ורעיונות חדשים לתוך החברה, ולא שהדור הצעיר יהפוך למה שהחברה הקיימת רוצה לייצר ממנו" (רודולף שטיינר, ~1919).

מפגש אינטימי עם צמח יכול אם כך ללמד אותנו הרבה.

הוא מפגיש אותנו עם המציאות, עם הפוטנציאל להשתנות ולהתפתח, עם צורות חדשות שנבנות אחרי מותן של תצורות ישנות, עם היכולת למות ולהיברא כל הזמן, להבשיל פירות שבריקבונם, מניבים צמחים צעירים ורעננים השונים במקצת. התמונה השלמה של הצמח, הן במרחב הסביבתי שלו והן לאורך הזמן ועונות הגדילה שלו, נותנת משהו שלא ניתן לקבל באף לימוד תיאורטי כלשהו.

הוא יכול ללמד אותנו לחשוב את המציאות מחדש.