על דבורים ובני אדם

על דבורים ובני אדם  

ע"פ ההרצאות על הדבורים שנתן רודולף שטיינר בדורנאך, פברואר, 1923

לאדם יש מוח ולכן קל יחסית לבני אנוש לייחס את התודעה ואת האינטליגנציה שלנו לאיבר זה, המצוי בתוך הראש והאחראי לאחד הכלים החזקים ביותר שלנו: החשיבה. נדמה כי המוח הוא כמו יחידת החישוב המרכזית של המחשב, זו המנהלת את המכונה, ומרוכזים בו היכולות לפקד על השרירים, להפריש את ההורמונים הדרושים ולשלוח את מסרי התקשורת להפעלת המנגנון האנושי. זה הגיוני, למרות שתמיד נשארת אותה שאלה מיותמת – מי זה המפקח על פעולת המוח והיכן שוכן האני הפנימי.

לעומת האדם, בכוורת הדבורית לא קיים איבר מארגן שכזה. כאן משפחת הדבורים המתפקדת כגוף אחד מפגינה אינטליגנציה מדהימה ללא איבר מארגן, ללא מוח. כל פרט בדבורית נשמע לכוח מארגן זה, אך הוא לא קיים במציאות הפיזית-חומרית כאיבר של הדבורית. נדמה כאילו המלכה היא השולטת בדבורית והיא המארגנת אותה, ובאמת יש האומרים כי הפרומונים שהמלכה מפרישה הם אלה שמנהלים את הכוורת, אך בהתבוננות פשוטה ניתן לראות כי משפחה של דבורים מתפקדת היטב גם ללא מלכה בכל שאר הפעילויות, וגם יודעת לגדל לעצמה מלכה בעת הצורך. לכן יש לחפש את האיבר המארגן את הדבורית בעולם אחר, בשדה התודעה של הדבורית, השדה הבונה והיוצר אותה, השדה המארגן אותה. מה שקיים אצלנו בתוך הראש מצוי אצל הדבורים בשדה העוטף את האשכול, בתווך המארגן, בשדה הצורני (כפי שמכנה אותו רופרט שלדרייק).

כמו כן, הצד הסקסואלי, איברי הרביה, מדוכאים אצל הפועלות בכוורת ומפותחים במיוחד רק אצל פרט אחד שאנו קוראים לו מלכה. למעשה, יותר נכון לקרוא לה "שפחת הריבוי" כי משפחת הדבורית הטילה עליה את עבדוּת הטלת הביצים, בכדי לשחרר את הפועלות לשאר עבודות הכוורת. כך, תחום חשוב זה, מערכת הרבייה, שאליו שייכת גם האהבה, מדוכא ומודחק לגמרי במשפחת הדבורים כולה. מאחר וכוח האהבה של ההתרבות קיים בכל אורגניזם, הדבורית כסופר-אורגניזם מפנָה את כוח האהבה לפעילות אחרת; לפעילויות של ניקיון, האכלה, בנייה של חלות דונג, איטום, שמירה והבאת מזון. כוחות של אהבה פועלים לכן בכל פעילות הכוורת, בדיוק כפי שאם, החדורה באהבה לתינוקה מטפלת באהבה בבית בו הם גרים, מנקה אותו ומרפדת אותו, כך נמצאת אהבה בכל פעילות של דבורת הדבש. אם אצלנו מתעורר רגש האהבה במפגש אנושי מסוים מאד, אם זה בין בני זוג ואם זה בין אם לילדהּ, הרי הכוורת כולה פועמת באהבה כל הזמן, במהלך כל הפעילות שלה. בנוסף על כך, מאחר והדבורים מייצרות דבש, הן מחדירות אותו באהבה, מספיגות בו את כוח האהבה, וכשאנחנו אוכלים דבש, האהבה שלנו וכוחות הנפש שלנו מתעוררים, מתחזקים ופועלים ביתר אהבה ביחד עם הגוף ועם מערכות חילוף החומרים והנוזלים שבו.

אם נמשיך את ההשוואה בין דבורת הדבש לבין האדם, וננסה למצוא את הגוף הפיזי של הדבורה, נראה כי הדבורית בונה לעצמה גוף חיצוני, מעין שלד, בחלות של דונג המופרש מגופן. הן מעבדות את הדבש למעין שומן רך, דונג - חומר בראשיתי וראשוני, שממנו הן בונות שלד של חלות קרובות אחת לשנייה, בהן הן עובדות, אוגרות מזון ומגדלות את הדור הבא. האדם עושה זאת באמצעות הדם, ותאי הדם הזורמים בגוף מביאים כוחות של בנייה, סוכר וחמצן, מהראש ומהלב-ריאות אל שאר האיברים, השרירים והעצמות. הפועלות הן כמו אותם תאי דם: הן זורמות בכל הכוורת, מעבירות חומרים ומידע, פרומונים ומזון, בין כל תאי ה'גוף': מצד אחד, אל איברי הרבייה שהם כמו המלכה, קרובים יותר לתאים העובריים ולכוחות הבנייה של הדורות הבאים; ומצד שני – אל המוח ותאי העצב, שהם כמו הזכרים, קרובים יותר למלכות הארץ מאשר למלכות השמש, הולכים ומתנוונים, הולכים ומתים אחרי שביצעו את תפקידם, התפקיד האדמתי, הארצי, של ההפריה.

על פי השוואה זו, אם נחפש את הדונג בגוף האדם, נראה שהוא מצוי בדם, הדונג הוא מעין רוח של דם אנושי, חצי נוזל חצי מוצק (טמפ' התכה של 62 מעלות צלזיוס), ניתן בקלות ללישה ולעיבוד ויחד עם זאת חזק ודוחה מים. הדונג מופרש מבטן הדבורים, לכאורה הוא חלק מגופן, וזורם החוצה לתוך כלי הקיבול של אשכול הדבורים, בו הן מעצבות את שלד גופן, את חלות המשושים. נרות הדונג שאנו מדליקים הם לכן סימבול, סמל לסובלימציה שעלינו לעבור אם ברצוננו לבנות את עצמנו מחדש, להשתמש בדונג נוזלי ואפילו גזי בכדי לעצב מחדש את הגוף הפיזי שלנו, את השלד ואת השרירים, כמו גם את הנפש שלנו ואת הרגליה. הדם הוא הנפש (דברים, יב', כג'), והדונג הוא הנפש של הדבורים. הן מעצבות אותו לגוף פיזי של חלות ההולכות ומתקשות כמו העצמות בשל השארת הקליפות החומות של גלמי הזחלים בתוכן. ההתקשות של שלד העצמות בגופנו, כמו אותה התקשות של החלות, מכסה ומחביאה את אותה תכונה עוברית, ראשונית, של דונג, של דם זורם, בתוך צורה קבועה וקשה של חומר מוצק.

גידול דבורים ליד הבית

לאחרונה התחלתי בגידול דבורים ליד הבית. 

יש ארגון נהדר שנקרא "מגן דבורים אדום" שהקימו יוסי אוד וחברים, ובזכותו קיבלתי במתנה 2 נחילי דבורים - אחד מקיר בבסיס צבאי והשני מארון חשמל בבית ספר. חוץ מזה קניתי גם שני נחילים עם מלכות צעירות, ובחודש האחרון, תחילת החופשה בבית הספר, אני מגדל דבורים. הנה ראו:

https://www.youtube.com/watch?v=iHNNcSvKenk

https://www.youtube.com/watch?v=ODqphr6Q35w

יש הרבה שיח עכשיו על הדבורים: הן לכאורה נעלמות בגלל תופעה חדשה שנקראת CCD (סימפטום התמוטטות המושבה), ויש על זה יותר ויותר מחקר, אבל מסתבר שתמיד היו תופעות של משברים בגידול הדבורים, למשל מחלות הולד למיניהן, וגם כניסת אקרית הוורואה לישראל. כל משבר כזה יוצר גל של אהדה ודאגה לדבורים, שבלעדיהן אין לנו פירות מאכל, כי הן דואגות להאביק גידולים כמו אבוקדו, תפוח ושקד. אבל יש כנראה רווח גדול למעבדות ולמדענים מסוימים בייצור דעת קהל אוהדת למשברי דבורים, ויתכן והמשברים האלה הם רק בתודעת הציבור ולא ממש מתרחשים בטבע אצל הדבורים [כמו שאמר לנו יוסי סלבצקי, מדריך דבורים ארצי, באוסטרליה לא הייתה דבורת הדבש ותמיד היה שם מזון]. אני אישית חושב שהדבורים לא נעלמות ולא במשבר, אבל יש למצוא דרכים להוריד את ציפיות הרווח הכלכלי מדבש ומשירותי האבקה, ולנסות לגדל אותן קצת יותר קרוב לדרכי הטבע שלהן.

אחת הבעיות העיקריות היא אבדן שטחי מרעה לדבורים: אין מספיק פרחים בארץ. 

בעיה נוספת היא טורפים: השרקרק המגיע עם האביב מאפריקה, והדָבּור (צרעה מזרחית) המתמכר לדבורים כמזון עסיסי ועשיר בקיץ הלוהט והיבש שלנו. צרעות שהתרגלו לאכול מהכוורת, יכולות לצוד מאות דבורים ביום. גם אקרית הוורואה היא מזיק חזק וערמומי, שמתרבה בתוך התאים החתומים של הולד (הזחלים המתגלמים) והוא לא נעלם גם בהדברה חכמה שנעשית כאשר אין ולד (זחלים). יתכן וגידול דבורים ליד הבית יכול להתמודד עם כל הבעיות האלה גם יחד, למרות שדבוראים מקצועיים שמתפרנסים מדבש לא יאהבו שיש לנו עכשיו את אספקת הדבש הפרטית שלנו.

אז למה כדאי לגדל דבורים ליד הבית דווקא?

ראשית, יש יותר מרעה בעונה הקשה, היא עונת הקיץ, ויתכן וגם בחורף, בתוך היישוב. ביולי אוגוסט מתייבשים לגמרי שטחי הבר ומעטים הפרחים בטבע. לעומת זאת, בגינות המטופחות שלנו יש לא מעט פרחים: עצים ושיחים שפורחים תודות להשקיה ולטיפול במהלך כל הקיץ. אלה הם צמחי תרבות מיובאים כמו אורנית לוהבת, לויקופיליום מכסיף, או צמחים מקומיים כמו גרניום (פלרגוניום ריחני) ורוזמרין, שפורחים גם בעונה הקשה ומאפשרים לדבורים לשרוד. לקראת הסתיו מתחילה פריחה נוספת בשולי הדרכים ובחורשות שליד הבית, של טיון דביק וחרובים שמאפשרים לדבורים להיכנס עם קצת יותר דבש במאגרים לחורף הקר.

שנית, הטורפים התרחקו. הדָבּור מקנן באדמת הבור בשדה הפתוח, וככל שהשדות רחוקים תודות לבניה מסביבנו כך גם הטורף הנורא הזה. ומי שלא ראה דָבּורים מחסלים כוורת דבורים לא ראה דבר איום מימיו. בשכונות פנימיות יותר הסיכוי לפגוש בדָבּורים קטן עוד יותר.

שלישית, המעקב שלנו הרבה יותר צמוד, וניתן לראות הרבה דברים מהתבוננות בכוורת הפעילה מבחוץ: כמה דבורים נוחתות כל דקה, באיזה שעה של היום הפעילות גדולה, האם הן מנפנפות בפתח לאוורור ולקירור (אולי כדאי לשים אותן בצל?), כמה דבורים חוזרות עם אבקה בכל דקה – ככל שיותר, כך כמות הוולד שעליהן להאכיל גדולה יותר. בהתבוננות כזו ניתן לעשות החלטות נכונות יותר בזמן קצר יותר, והכי חשוב – לכל דבורית בנפרד. כל כוורת היא קצת שונה: קצב ההטלה של המלכה אחר, כמות הדבורים לכן שונה בכל דבורית, ואז כמות האבקה האגורה וכמות הדבש שהן מצליחות לאגור – תלויות כמובן בכמות הדבורים הכללית. לכן הטיפול הוא פרטני. יתכן וכוורת אחת זקוקה למנת האכלה נוספת ואילו זו שלידה - לא. יתכן שאחת צריך לפתוח ולראות את המלכה ויתכן שהשנייה שלידה ממש בסדר. נכון שצריך לעקוב בפתיחה אחר כולן, אבל לא באופן גורף.

ככלל, כמה שפחות הפרעות יעזרו לדבורים לשמור על עצמן מהמזיקים והמחלות: לתת כמה שפחות תוספות מלאכותיות או קביים: מסגרות סגורות, חוט תייל ושעוויות הן תוספות כאלה ויש להימנע מהן (אני מנסה כוורות עם פסי עץ, Top-Bar); לא לפתוח את הכוורת יותר מדי ולזכור שכל פתיחה היא סוג של טראומה; לא להעביר כוורות ולא לנדוד איתן – כל הסתגלות לוקחת אנרגיות ומייצרת סטרס, והעיקר – לא לקחת כל כך הרבה דבש ולא להאכיל כל כך הרבה סוכר. יכול להיות שכל אלה, כטיפול אלטרנטיבי לגידול המסחרי של הדבורים השואף בעיקר למיקסום כמות הדבש, יעזרו לדבורים ולנו לחיות חיים בריאים יותר ושפויים יותר. 

מהבלוג של רופרט שלדרייק

שלום חברים,

רופרט שלדרייק טוען כי המדע כיום עומד על כרעי תרנגולת - לא ניתן לחזור בצורה מוצלחת על תוצאות מדעיות!
בפרסום האחרון של הבלוג שפתח אחרי צאת ספרו "אשליית המדע" (בארה"ב הוא נקרא "לשחרר את המדע לחופשי"), הוא מתאר לאחרונה מצב עגום ביותר: מדענים, כמו גם חברות התרופות הגדולות,שואפים לפרסם רק הצלחות, והצלחות כאלה שמושכות תשומת לב. הרבה ירחונים מוכנים לפרסם כמעט כל דבר הנראה חדשני, פורץ דרך, מוצלח ויפה. אך כאשר מדענים רוצים לחזור על ניסוי - זה כבר לא מושך אף אחד לקרוא את התוצאות, וירחונים ממעטים לפרסם ממצאים כאלה. כך יוצא שכאשר ניסויים לא מצליחים ותרופות לא מניבות תוצאות חיוביות, אף אחד לא יודע מכך, ועל מרבית הניסויים שפורסמו לא ניתן לחזור בצורה מוצלחת.
זהו משבר אמתי, בהתחשב בעובדה שמדינות משקיעות טריליוני דולרים במחקר, ובמיוחד במחקר ביו רפואי, מדי שנה, משבר שהפסיכולוג ניקולס המפרי קרא לו "משבר הסאב-פריים של המדע" כהשוואה למשבר המניות של 2008.

נדמה כי כנסיית המדע חזקה מדי מכדי שעובדות כלכך משמעותיות יזעזעו אותה - המערכת פשוט ממשיכה להזין את עצמה ולהתגלגל.