איך לומדים לשאול שאלות?

        

זאת שאלה מאד לא פשוטה.

העולם שלנו מאד ידוע וברור, ומספק תשובות למכביר. אנחנו יודעים איך להגיע למקומות שאנחנו צריכים, איך להתקשר לקרובים לנו, איך להדליק את הרדיו בתחנה האהובה עלינו.

למדנו.

בלי לשאול יותר מדי.

היום נכנסתי לכיתה בירושלים, וביקשתי שישאלו שאלות. זה קל לבקש, אבל מאד לא קל לקבל, שאלות. על מה לשאול, שאלו אותי התלמידים. על הכל, אמרתי, על כל מה שמעניין אתכם. אבל זה לא כל כך פשוט: רוב בני הנוער לא ממש מתעניינים במשהו מיוחד. צריך טרקטור כבד כדי לגרום לנוער להתעניין במשהו מסוים בעולם שסביבם.

אז העפתי מבט מהחלון, ואמרתי: למה אתם לא שואלים "איך זה שהשלג עוד לא נמס?". הרי עברו כבר שבועיים מאז שהוא ירד, והוא עדיין כאן. אז נכון שמאד קר והשמש לא כל כך מחממת, במיוחד את האזורים המוצלים והמוסתרים, ובכל זאת: למה יש עוד כל כך הרבה שלג בירושלים?

זאת ממש שאלה מעניינת, ואפילו מדעית, ואולי אפשר אפילו לתכנן ניסוי בכדי לבדוק זאת. האם אפשר לחשוב על ניסוי...?  

למים, גם אם הם קפואים לקרח, יש תכונות מאד מיוחדות הנקראות אנומליות. אחת המפורסמות היא האנומליה של המשקל הסגולי הקטן של הקרח: המים מתרחבים כשהם קופאים, ולכן הקרח צף על המים (בניגוד לשאר הנוזלים). גם בקשר לחום המים מאד מיוחדים: הם יודעים לשמור חום, וגם יודעים לשמור קור, הכי טוב מכל החומרים. זהו החום הכמוס של המים.

אפשר להראות זאת בקלות על גוש קרח וגוש חמאה באותו גודל: אם נשים את שניהם במקום חם, החמאה תהפוך לנוזל הרבה לפני הקרח. דרוש הרבה יותר חום להמיס קרח, מאשר להמיס שמן קפוא, או נוזלים אחרים (אין הרבה נוזלים אחרים קפואים המוכרים לנו מחיי היומיום).

אותה תופעה עצמה גורמת לאדי המים להיות גז חממה מאד יעיל: אדי המים באוויר שומרים על חומם הרבה יותר מכל גז אחר באוויר, ולכן הם הגז התורם במידה הרבה ביותר לאפקט החממה של האוויר. מחקרים מראים כי מעל לערים גדולות, הפולטות הרבה אדי מים (וגם CO2 הידוע יותר כגז חממה) משריפת דלק מאובן במפעלים ובמכוניות, יש יותר עננים, יורד יותר גשם, והטמפ' יותר גבוהה מהאזור כולו. אדי המים באוויר שומרים על חומם ולא "נותנים" שיקררו אותם כל כך מהר.

זו הסיבה שהשלג מלפני שבועיים עדיין מכסה שטחים נרחבים בהרים בארץ.

קשקוק מקושקש וחינוך ולדורף

שלום חברים,
אתמול בכנס "אדם עולם" פגשתי מורים וגם הורים רבים שמודעים לבעייתיות שבקיומה של מערכת חינוך, ומוכנים לעשות צעד לקראת חינוך שמכוון לצרכיו של הילד המתחנך עצמו. בחינוך ולדורף עובד המורה מתוך תחושת שליחות, חיפוש רוחני ורצון להתפתחות אישית, כשהוא שואל עצמו: מה בדיוק צריכה הילדה היושבת מולו בשלב זה של התפתחותה.
תשאלו - מה לכל זה ולשאלת המדע?
ובכן,
הדרך שבה אנחנו מדברים ועושים מדע מאד חשובה בכלל, ובתחום החינוך במיוחד. מדעי הטבע מכוונים לכאורה לעבודה מתוך חשיבה, מתוך היכולת האנושית להסביר את הדברים, ליצור מודלים המתארים ומסבירים את הטבע, את העולם. מה שלפעמים אנו שוכחים הוא כי המודלים שאנו יוצרים הם לא ממש ה"אמת", והם 'רק' מתארים את העולם ואת תופעותיו באופן שיספק את דרישותינו האינטלקטואליות בשלב זה של התפתחות האנושות.
בעבר היו תיאוריות אחרות, מודלים שונים שהסבירו את העולם. למשל, תיאוריה שהסבירה מאד יפה כיצד כל גרמי השמיים מסתובבים סביב כדור הארץ. והמודל הזה התחלף בתיאוריה אחרת, שמתארת את מערכת השמש בה אנחנו יושבים על 'רק' עוד כוכב לכת. כלומר, תיאוריות מתחלפות, ויש להן אורך חיים מסוים. מאחר והתיאוריות נוצרות על ידי אנשים, כמוני וכמוך, הן נבנות בהתאם למבנה החברתי, לחשיבה הפוליטית ולדרך החשיבה האנושית של התקופה, מה שנקרא "רוח הזמן" (כפי שאמר הפילוסוף הגרמני הרדר).
אז אם "רוח הזמן" היא זו שנותנת השראה לאנשי המדע לבנות את התיאוריות שלהם, סביר להניח שרוח הזמן שלנו, כעת, תשתנה גם היא, ואיתה יגיעו תיאוריות אחרות, טובות יותר. אם זנחנו תיאוריות ומודלים מדעיים שנראו לנו אמת לאמיתה והתגשמות הידע הטהור והנכון עלי אדמות, הרי נדמה שגם התיאוריות של היום יעברו די בקרוב להיות היסטוריה. זה קורה היום בקצב מואץ יותר ויותר, עם ההאצה בקצב יצירת הידע בעולם.
השאלה היא רק: מי יהיה מספיק אמיץ, מספיק פתוח ורעב להסברים אחרים, מספיק יצירתי ובעל דמיון בכדי לפתח את התיאוריה הבאה? וזה מביא אותי לקשקוש מקושקש.
קיבלתי אתמול את הספר הזה, מתנה ליומולדת, ומאד התרגשתי לקרוא בו. ספר ילדים, על אחד "קשקוש מקושקש", בן, שנולד לאמא אליפסה ולאבא מלבן. והוא היה משהו מיוחד בחברה "אנושית" של צורות מאד מסודרות: מלבנים, משולשים ועיגולים. והוא היה ילד מאד אחר, ומוזר, וכולם לעגו לו בגן, עד שהוא ממש הצטער על שנולד 'כזה'.
ואז בא השינוי, אחרי לילה חלומי של שינה מתוקה - מישהו גילה אותו, והוא הבין שהוא חשוב, ונולד לו 'שיר אישי קשקושי' - אבל לא אספר לכם את הכל, כדי שתרוצו לקנות את הספר לילדים.
ואני הרגשתי שאנחנו בחינוך ולדורף עובדים מתוך כבוד והערכה לכל ילד באשר הוא, מלבן, משולש או קשקוש מקושקש. שיש בי כבוד גם לאותו ילד שלא אומר את התשובה ה"נכונה", ולילדה שפתאום מתחילה לשיר באמצע השיעור. שאני מוכן לקבל הערות מוזרות, אחרות, לא מקובלות על הדגמה של ניסוי שאני עושה בכיתה, ושכולנו יכולים ללמוד מאותן הערות. שכדאי לפעמים לעצור בלימוד, להשהות רגע את ההוראה והשינון של התיאוריה המקובלת, בכדי לשמוע רעיון שצץ ברוחה של אותה ילדה שיושבת מתביישת בפינה.
שדווקא אותם ילדים אחרים, מוזרים, שיש להם חשיבה יצירתית, מדמיינת וקצת משוגעת, יכולים להיות אלה שיביאו את התיאוריה הבאה המקובלת בביולוגיה, בכימיה או בפסיכולוגיה. שדווקא ילד שלא נחשב בכיתה, יכול לחשוב אחרת על משבר האקלים או בעיית האנרגיה ולהביא פתרונות ממקום שאף ילד אחר, חכם ומבריק, לא היה מעיז לחשוב עליו.
אולי לשם עלינו לכוון - דווקא לאותם ילדים שלא ממש מבינים את מה שאנחנו מלמדים, וחושבים קצת אחרת על מה שהם רואים. לאותו ילד עצוב ונעלב, ואולי אפילו דחוי ומבויש.
ממש קשקוש מקושקש.

תורת האבולוציה התרחבה מאד

מאז שלמדתי אותה בתיכון בשנות ה-70.
קריאה במאמר [המסכם כנס לכבוד 150 שנה להוצאת הספר "מוצא המינים] של Natalie Gontier 'המורשת של דרווין', מראה כי ביולוגים עוסקים כיום במגוון אדיר של תופעות, שרעיונותיו של דרווין היוו בסיס עבודה בשבילם.
ניתן כיום לומר את הדברים הבאים (תרגום וקיצור שלי):
- האורגניזם יכול לעצב לעצמו את הסביבה, גם החיצונית וגם הפנימית, של חייו וממש לבנות לעצמו נישות אקולוגיות במקרים מסוימים,
- מחקרים במינים רבים הראו כי האורגניזם השלם חי בשיתוף פעולה סימביוטי עם יצורים אחרים, עד כדי כך שהגבול בין השניים כבר לא מוחלט וברור, מה גם שאברוני-תא כמו מיטוכונדריה היו פעם כנראה יצורים נפרדים. יש גם הוכחות להיווצרות מינים חדשים משיתופי פעולה כאלה בין מינים שונים - אז האם יש רק ברירה טבעית והישרדות של המתאימים ביותר, או שיש גם התפתחות אבולוציונית שנובעת משיתופי פעולה?
- אבולוציה של ברירה טבעית של המתאימים ביותר מתרחשת יותר מהר בלחצי סביבה יותר גבוהים, אבל היא כנראה לא יכולה להסביר את יצירתם של מינים חדשים, המתרחשת כנראה בזמנים ובאירועים מיוחדים,
- גורמים לא גנטיים אחראים במידה רבה להתפתחות המינים, ויש כיום הוכחות לתורשה מסוגים שונים שלא מעורבת בשינוי ה DNA מה שנקרא אפי-גנטיקה,
- אבולוציה מתרחשת ברמות שונות: רמת המין, הסוג או המשפחה, וגם ברמת היצור הבודד,
- תכונות שעוזרות להסתגלות יכולות להשתנות ולהיות פחות חשובות להישרדות, ולהיפך,
כל האמור לעיל מביא לחשיבה מחודשת בביולוגיה על מושגים שהיו נוקשים כפלדה במאה ה-20: ההגדרות ל "מין- Species", סביבה, אורגניזם (יצור חי) או מכניזם אבולוציוני - כל אלה משתנים במהירות עם המחקר החדשני לנגד עינינו, כשאנחנו חוגגים 150 שנה בלבד ל"מוצא המינים". כמו כן, האבולוציה כיום גם משמשת לתיאור של התפתחות בכל מיני תחומים שלא שייכים לביולוגיה, כמו כלכלה, ספרות או אפילו תיאוריות פילוסופיות. זהו תחום רחב ביותר של מחקר וחשיבה אנושית, וכבר מזמן הפך להיות רעיון מנחה של כל תחום בחיינו.
מרתק! 

איך אנחנו זוכרים את הדרך הביתה

אתמול הלכנו לבקר את הסלמנדרות כשהן חוזרות הביתה.
המוני לטאות שחורות עם כתמים כתומים, חלקלקות, המתקדמות באיטיות בנענוע גוף מצד לצד לכיוון המעין בו הן נולדו, חיכו לנו כשבאנו לבקרן בלילה גשום של דצמבר. חלקן עוד הלכו בשביל העולה למעיינות, חלקן כבר היו בסביבת המעיין והיו גם כאלה שכבר שחו בבריכה ופלירטטו עם חברים וחברות.
הן זוכרות היכן הן נולדו.
בדיוק כפי שדגי סלמון חוזרים אחרי שנים בהן שחו בים הפתוח בדיוק לאותו שפך של נהר, בו יוכלו לטפס במעלה כל המפלים עד הגיעם למעיינות הולדתם. וכמו שדגי הבורים עושים בים התיכון, והדייגים המוכשרים אוספים אותם בעונה המתאימה, בשפך הנחל המוביל אליהם הביתה.
וגם החסידות כמובן זוכרות את ביתן, גם אם הוא נמצא מרחק אלפי מילין צפונה, ומתחילות לעוף אליו בחזרה כל אימת שהחורף מתחיל להתחמם והופך להיות אביב באפריקה. וגם לוויתנים, ועכברים, ושועלים זוכרים את המאורה שלהם, ובעצם כולנו.
כולנו זוכרים היכן הבית שבו נולדנו. איך זה קורה? איך זה יתכן בכלל, ומה מאפשר לנו לזכור בצורה כזו בסיסית?
ואם זה קורה גם לנו, עם מוח של 1,450 גרם, וגם לאדום החזה, שזכר להגיע אל מול חלוני בדיוק ב-15 לנובמבר, עם מוח של 2 גרם - אולי זה בכלל לא קשור למוח? אולי יש כאן תופעה ביולוגית פיזיקלית מסוג אחר לגמרי, שלא קשור לפעילות של חשיבה, או של רגש או של מערכת העצבים בכלל?

אני מודה לרופרט שלדרייק (Science Delusion' by Rupert Sheldrake') שהפנה את תשומת ליבי לכך שהתופעה הזו מאד מזכירה תופעות אחרות של שדה פיזיקלי:
השדה האלקטרומגנטי, למשל, שמעביר גלים של שידורי טלוויזיה או רדיו במרחב בלתי נראה ובלתי נתפס. אותו שדה שבעזרתו אנחנו מסבירים את הזוהר הצפוני המדהים בו רוקדות רוחות הצפון באורות ירוקים צהובים סביב הקוטב הצפוני.
או השדה של כוח הגרביטציה, שמעביר את השפעתו של כדור הארץ, למשל, אל הירח, באוויר, וגם בחלל הריק.
בלי חלקיקים, בלי אטומים, בלי מגע פיזי. כוח שפשוט עובר בחלל.
מדהים, לא?
אולי סוג כזה של כוח הוא זה שמושך אותנו הביתה.
השדה של הבית, אפשר לקרוא לו. או אולי, אם רוצים להיות יותר מדעיים, שדה כוח המשיכה של הבית הביולוגי של המין. ובעזרת מודל 'השדה של הבית' נוכל להסביר כיצד סלמנדרות זוכרות בגשם הראשון לחזור למעיין הולדתן. נוכל למדוד את גודל השדה, לבחון את עוצמת השפעתו בהשתנות של גורמים שונים (כמו גשם, רוח, טמפרטורה) ולתאר בעזרתו את נדידת הציפורים, שעד כה לא נמצא לה הסבר מספק.
תחשבו על זה.
לצפיה נוספת: https://www.youtube.com/watch?v=E9TxGoOsLkU

עוד עדות לתורשה שלא בעזרת DNA

כבר כתבתי כאן שהגנים זה לא מה שהיה פעם. אז הנה http://www.abc.net.au/science/articles/2013/12/02/3902972.htm

במחקר שהתפרסם לאחרונה קובעים חוקרים כי עכברים שלמדו לפחד מריח מסוים העבירו לצאצאיהם יכולת זו, ללא שינוי בגנים שאחראים על חוש הריח. הבדיקות העלו כי האזור האחראי על הריח במוח הצאצאים היה מוגדל מעט, וגם יותר תאי עצב קישרו בינו לבין תאי החישה באף.
הגן האחראי לריח לא השתנה כלל, אבל ההפעלה שלו כנראה הוגברה בצאצאים אלה, שלא נולדו אפילו כשאבותיהם עברו את הניסויים שחשפו אותם לריח זה.
כלומר - יש כאן העברה של תכונה - רגישות לריח - מדור לדור, ללא שינוי כלשהו בגנים (מוטציה).
החוקרים מניחים כי ההעברה נעשתה בתאי הזרע, בחומרים אחרים שהם אולי חלבונים המצויים בתאי הזרע מלבד ה DNA.
האמנם?
אני לא בטוח שיש מספיק חומרים בתאי הזרע - הם מאד קטנים, יבשים, ומשחררים רק את מטען ה DNA שלהם לתוך הביצית לאחר חדירתם אותה. אבל אולי עברה רגישות לריח זו בנוזל הזרע, שהשפיע איכשהו על הנקבה, וכך גם על הביצית שלה? האם באמת זיכרון חייב לעבור בחומרים מסוימים?
והאם הזיכרון באמת נמצא בחלקי מוח מסוימים?
נכון שבכדי שהזיכרון יפעל, חייבים מרכזים מסוימים במוח לעבוד בצתורה תקינה, אבל זה לא אומר שהזיכרון מצוי בהם במאגר של חומר כלשהו. חוץ מכמה סרטים יפים, ביניהם "שמש נצחית בראש צלול" ( "Eternal Sunshine of the Spotless Mind"), עוד לא ראיתי ממש תוצאות מחקריות על האפשרות להנדס את הזיכרון בעזרת מכשירים וחומרים כלשהם.
אשמח לתגובות.
ניר

איפה אנחנו תקועים...?

הבוקר, בהליכה למנוף, עלתה בי מחשבה שכבר ניזונה מכמה מחשבות קודמות:
מה אם המדענים, כל אחד בתחומו, יגידו לנו איפה אנחנו תקועים, איפה אנחנו עוד לא יודעים, איפה צריך עוד לחקור ?
למשל - את ההיפנוזה עוד לא ממש חקרנו. זאת אומרת - יודעים מה זה, איך זה עובד, וגם יתרונות וחסרונות של העניין - אבל מה ההסבר המדעי !? ידעתם שאם אומרים לאדם תחת היפנוזה שעכשיו הולכים לכבות עליו סיגריה, ונוגעים בזרועו בקצה של עיפרון - מתפתחת כוויה! כוויה כזו שעוברת רק אחרי חודשיים!
איך זה יכול להיות?
אז שכל חוקר יספר לנו מה הוא עדיין רוצה לחקור, מה עוד יש לגלות, וינסה לזרוק רעיונות משוגעים לאוויר לגבי דרך המחקר.
אם כל התלמידים בביה"ס ילמדו איפה אנחנו עוד תקועים, איזה מחקר יש עוד לקדם כי עדיין לא נגענו בו - למשל, חקר ההומאופתיה, שכנראה עובדת, אבל לא ברור איך (והאם זה קשור למחקריו של מסארו אימוטו על "המסר של המים") - אם כולנו נדע מה עוד יש לחקור, יהיה יותר מעניין ללמוד מה כבר גילו. ובכלל - שבכל ספר לימוד במדעים יכתבו גם מה עוד נשאר לחקור, כדי שלכל תלמיד תהיה תחושה טובה שיש לו עוד מקום בעולם המחקר.

למי שרוצה להרחיב - מומלץ הספר החדש של רופרט שלדרייק, שעדיין באנגלית לצערי, אבל כתבתי עליו משהו כאן
 http://madamada.org.il/?page_id=27

להתראות
ניר

על גנים ותרבות

יש לי הרגשה שגֶנים זה לא מה שהיה פעם.
זה לא שה DNA לא חשוב: זוהי באמת 'מולקולת-על', כפי שקוראים לו. הוא יודע לשכפל את עצמו במדויק, שזה כבר הישג מדהים, וגם לייצר חלבונים על פי קידוד מיוחד. אבל מה שברור כיום שמקומו בראש הגורמים המאפשרים תורשה - העברת תכונות מדור לדור - כבר לא מובטח.
אתייחס כעת רק למה למדנו אתמול בקורס אבולוציה: יש גם אבולוציה תרבותית, ולא רק אצל בני האדם אלא גם אצל מיני בעלי חיים לא מעטים. בסרט הטבע הנפלא של דוויד אנטבורו על חייהם של היונקים, הוא מראה כיצד חבורה של קופי מקק מפצחת צדפות בטכניקה של הטחה בעץ. הקופים הקטנים לומדים מהוריהם ומהחברה כולה כיצד לבצע תעלול כלל לא פשוט שכזה, והמנהג עובר בתורשה. ללא שינוי כלשהו ב DNA. (להלן קישור לסרטון הבא אחריו, על תרבות של שפשוף הגוף בצמח דוחה חרקים...https://www.youtube.com/watch?v=9rhgafQCCIg)

זה מזכיר לי סרטון שראיתי לאחרונה (http://actv.haifa.ac.il/programs/Item.aspx?it=22) של מורי ורבי, פרופ' אביתר נבו, אצלו עבדתי במעבדה על מחקר התהוות גורמי בידוד במינים כרומוזומליים של החולד עוד בהיותי בתיכון בשנות ה-70. אייבי מראיין את אחת מהדוקטורנטיות שלו על מחקר שערכה בקרב עיוורים מלידה: העברה של תנועות גוף והבעות רגש בפנים מההורים לילדים העיוורים שלהם.
המסקנה ה"בלתי נמנעת" של כולם הייתה: העברת הבעות הפנים נעשית בגנים מסוימים, שאם רק נמצא אותם ונדע להנדס אותם, נוכל גם לעזור לחולים מסוימים או אולי לאוטיסטים אפילו.
אני חושב שזה קצת יומרני להניח הנחות שכאלה עוד לפני שנמצאו גנים ספציפיים.
אפשר גם להניח שההעברה הייתה תרבותית לגמרי, גם אם אנחנו עוד לא יודעים להסביר בדיוק את המנגנון, שהרי באמת יש כאן העברה לילדים עיוורים, שלא רואים הבעות פנים בעיניים.
אבל אולי הם מרגישים זאת בצורה כלשהי אחרת? אולי הדברים לא ממש קשורים לגנים ולDNA?
אשמח לתגובות!

הספר שלי "שאלת המדע" יוצא לאור

חברי היקרים,
השבוע יוצא לאור ספר צנוע, שאוסף את העקרונות של הוראת המדעים בחינוך ולדורף, בעברית: שאלת המדע.
הספר בא לענות על צורך של מורים רבים בבתי ספר ולדורף ברחבי הארץ ללמוד מתוך ניסיונם של מורים ותיקים, בעיקר לקראת הקמת חטיבת ביניים עם כיתה ז' ראשונה בביה"ס, וגם להראות את שנעשה בתיכון ולדורף להורים מתעניינים. בשנים האחרונות קמו יוזמות רבות ברחבי הארץ להקמת בתי ספר ולדורף, על ידי קבוצות הורים המחפשים עבור ילדיהם חינוך אמיתי, חם ואוהב, של מורים שאכפת להם אשר עובדים מתוך הכרה בילד כישות רוחנית גדלה ומתפתחת.
הורים שהיה להם קל יחסית להחליט בכיוון זה בשנים הרכות יותר של ביה"ס, דואגים לקראת המעבר לתיכון:
האם הילדים יהיו מוכנים לחיים?
האם ילמדו מספיק בכדי להצליח בחיים?
האם בי"ס ולדורף יכול להיות חלופה רצינית גם בתיכון לחינוך הרגיל?
בתור אב ששלח כבר 2 בנות לחינוך ולדורף, א' עד יב', אני יודע כי התשובה היא חיובית מאד, אבל יש הרבה חוסר ידע, דעות קדומות ונעלמים רבים שהורים רבים עומדים בפניהם ולא יודעים מה להחליט.
אנסה כאן, בבלוג הזה, לתת תמונות שיעזרו להחלטה, ויאפשרו ליותר שאלות ומידע לזרום בין אנשים. הרשת תוכל לעזור כאן להפיץ מידע ביתר קלות ולאפשר ליותר ויותר הורים להיחשף למידע ולקבל החלטות מחושבות וטובות. נכון שבדרך כלל אנחנו מחליטים מהבטן, או מהלב, ואחר כך מתרצים את ההחלטה בעזרת השכל והניתוח האינטלקטואלי, אבל לא יזיק גם יותר מידע בדרך.
אז להתראות בהמשך,
ניר