לאחרונה התחלתי בגידול דבורים ליד הבית.
יש ארגון נהדר שנקרא "מגן דבורים אדום" שהקימו יוסי אוד וחברים, ובזכותו קיבלתי במתנה 2 נחילי דבורים - אחד מקיר בבסיס צבאי והשני מארון חשמל בבית ספר. חוץ מזה קניתי גם שני נחילים עם מלכות צעירות, ובחודש האחרון, תחילת החופשה בבית הספר, אני מגדל דבורים. הנה ראו:
https://www.youtube.com/watch?v=iHNNcSvKenk
https://www.youtube.com/watch?v=ODqphr6Q35w
יש הרבה שיח עכשיו על הדבורים: הן לכאורה נעלמות
בגלל תופעה חדשה שנקראת CCD (סימפטום התמוטטות המושבה), ויש על זה יותר ויותר מחקר, אבל מסתבר
שתמיד היו תופעות של משברים בגידול הדבורים, למשל מחלות הולד למיניהן, וגם כניסת
אקרית הוורואה לישראל. כל משבר כזה יוצר גל של אהדה ודאגה לדבורים, שבלעדיהן אין
לנו פירות מאכל, כי הן דואגות להאביק גידולים כמו אבוקדו, תפוח ושקד. אבל יש כנראה
רווח גדול למעבדות ולמדענים מסוימים בייצור דעת קהל אוהדת למשברי דבורים, ויתכן
והמשברים האלה הם רק בתודעת הציבור ולא ממש מתרחשים בטבע אצל הדבורים [כמו שאמר לנו יוסי סלבצקי, מדריך דבורים ארצי, באוסטרליה לא הייתה דבורת הדבש ותמיד היה שם מזון]. אני אישית חושב
שהדבורים לא נעלמות ולא במשבר, אבל יש למצוא דרכים להוריד את ציפיות הרווח הכלכלי
מדבש ומשירותי האבקה, ולנסות לגדל אותן קצת יותר קרוב לדרכי הטבע שלהן.
אחת הבעיות העיקריות היא אבדן שטחי מרעה לדבורים:
אין מספיק פרחים בארץ.
בעיה נוספת היא טורפים: השרקרק המגיע עם האביב מאפריקה, והדָבּור
(צרעה מזרחית) המתמכר לדבורים כמזון עסיסי ועשיר בקיץ הלוהט והיבש שלנו. צרעות שהתרגלו לאכול מהכוורת, יכולות לצוד
מאות דבורים ביום. גם אקרית הוורואה היא מזיק חזק וערמומי, שמתרבה בתוך התאים
החתומים של הולד (הזחלים המתגלמים) והוא לא נעלם גם בהדברה חכמה שנעשית כאשר אין
ולד (זחלים). יתכן וגידול דבורים ליד הבית יכול להתמודד עם כל הבעיות האלה גם יחד,
למרות שדבוראים מקצועיים שמתפרנסים מדבש לא יאהבו שיש לנו עכשיו את אספקת הדבש
הפרטית שלנו.
אז למה כדאי לגדל דבורים ליד הבית דווקא?
ראשית, יש יותר מרעה בעונה הקשה, היא עונת הקיץ, ויתכן וגם בחורף, בתוך היישוב.
ביולי אוגוסט מתייבשים לגמרי שטחי הבר ומעטים הפרחים בטבע. לעומת זאת, בגינות
המטופחות שלנו יש לא מעט פרחים: עצים ושיחים שפורחים תודות להשקיה ולטיפול במהלך
כל הקיץ. אלה הם צמחי תרבות מיובאים כמו אורנית לוהבת, לויקופיליום מכסיף, או צמחים מקומיים כמו גרניום
(פלרגוניום ריחני) ורוזמרין, שפורחים גם בעונה הקשה ומאפשרים לדבורים לשרוד. לקראת הסתיו מתחילה פריחה נוספת בשולי הדרכים ובחורשות שליד הבית, של טיון דביק וחרובים שמאפשרים
לדבורים להיכנס עם קצת יותר דבש במאגרים לחורף הקר.
שנית, הטורפים התרחקו. הדָבּור מקנן באדמת הבור בשדה הפתוח, וככל
שהשדות רחוקים תודות לבניה מסביבנו כך גם הטורף הנורא הזה. ומי שלא ראה דָבּורים
מחסלים כוורת דבורים לא ראה דבר איום מימיו. בשכונות פנימיות יותר הסיכוי לפגוש
בדָבּורים קטן עוד יותר.
שלישית, המעקב שלנו הרבה יותר צמוד, וניתן לראות הרבה דברים מהתבוננות
בכוורת הפעילה מבחוץ: כמה דבורים נוחתות כל דקה, באיזה שעה של היום הפעילות גדולה,
האם הן מנפנפות בפתח לאוורור ולקירור (אולי כדאי לשים אותן בצל?), כמה דבורים
חוזרות עם אבקה בכל דקה – ככל שיותר, כך כמות הוולד שעליהן להאכיל גדולה יותר.
בהתבוננות כזו ניתן לעשות החלטות נכונות יותר בזמן קצר יותר, והכי חשוב – לכל
דבורית בנפרד. כל כוורת היא קצת שונה: קצב ההטלה של המלכה אחר, כמות הדבורים לכן
שונה בכל דבורית, ואז כמות האבקה האגורה וכמות הדבש שהן מצליחות לאגור – תלויות
כמובן בכמות הדבורים הכללית. לכן הטיפול הוא פרטני. יתכן וכוורת אחת זקוקה למנת
האכלה נוספת ואילו זו שלידה - לא. יתכן שאחת צריך לפתוח ולראות את המלכה ויתכן
שהשנייה שלידה ממש בסדר. נכון שצריך לעקוב בפתיחה אחר כולן, אבל לא באופן גורף.
ככלל, כמה שפחות הפרעות יעזרו לדבורים לשמור על עצמן מהמזיקים
והמחלות: לתת כמה שפחות תוספות מלאכותיות או קביים: מסגרות סגורות, חוט תייל
ושעוויות הן תוספות כאלה ויש להימנע מהן (אני מנסה כוורות עם פסי עץ, Top-Bar); לא לפתוח את הכוורת יותר מדי ולזכור שכל
פתיחה היא סוג של טראומה; לא להעביר כוורות ולא לנדוד איתן – כל הסתגלות לוקחת
אנרגיות ומייצרת סטרס, והעיקר – לא לקחת כל כך הרבה דבש ולא להאכיל כל כך הרבה
סוכר. יכול להיות שכל אלה, כטיפול אלטרנטיבי לגידול המסחרי של הדבורים השואף בעיקר
למיקסום כמות הדבש, יעזרו לדבורים ולנו לחיות חיים בריאים יותר ושפויים יותר.
