על החצב

אחרי שקראתי את הדף הפותח של הנשיונל ג'יאוגרפיק של ספטמבר על החצב, החלטתי לכתוב שוב את התיאור, מנקודת מבט קצת אחרת, פחות הסבר מטריאליסטי וראייה של יתרונות אבולוציוניים ויותר מתוך התבוננות וניסיון לראות את החצב כמו שהוא וכמו שראוהו בימי קדם.

כשמתבוננים בחצבים פורחים נדמה כאילו הם מנותקים מהאדמה. הם עולים אל השמיים במהירות של כמה ימים, כמו חץ שלוח כלפי מעלה, ללא עלים ירוקים, ללא עלי גביע ירוקים המחפים את הפרחים, וללא כל זכר לגבעול עמיתי כלשהו הנושא עלים, כמו יתר הצמחים הרגילים. עמוד הפריחה הגבוה מוציא מיד פרחים לבנים, כל פרח נישא על עוקץ נפרד, וכולם יחד יוצרים מעגלים של פריחה ההולכים ומטפסים כלפי מעלה. פריחה שכזו מוגדרת במגדיר הצמחים כ"פריחה בלתי מסתיימת", ובאמת נדמה כאילו היא לא תסתיים לעולם, שהרי כל הזמן מופיעים בקצה העליון של העמוד עוד ועוד פרחים, בעוד הקודמים להם הופכים די מהר לפירות ירוקים וכדוריים ההולכים ומתמלאים בזרעים. הפירות הופכים להלקטים חומים הנפתחים לשלוש, ובהם זרעים שחורים כפחם וקשים כאבן המתפזרים סביב.

לפרח הבודד יש שישה עלי כותרת צחורים היוצרים מגן דוד מושלם, משושה משוכלל המורכב משני משולשים שאינם פוגשים זה את זה, שלא כמו במחומש, בו לכל פינה יש מפגש אחד עם פינה שכנה לה[1]. המשושה לכן, בניגוד למחומש, נחשב בעל תכונות אלוהיות בתרבות האדם: השושן הצחור, אחיו של החצב, הוא סמל למתנת אלוה, סימבול של דבר האל המתגשם בהולדת המשיח[2]. 

הפרח אצל כל משפחת השושניים, ובכלל זה החצב, מופיע כאילו מהשמיים, ללא עלי גביע, ללא עלים רגילים מסביבו, על עמוד תפרחת נישא אל על (חבצלת, נרקיס וחבריהם למשפחה) ולכן אין פלא שכך ראוהו בני האדם: מתנת אלוהים.

גם הבצל מגביר בתכונותיו את תחושת האלוהות שמשדר הצמח, ומגשים הלכה למעשה את יכולת הניתוק מהאדמה שיש לחצב. ניתן להוציא צמח שלם בזמן צמיחתו, עם עמוד הפריחה, או עם העלים אחרי נבילתו, והוא כאילו לא הרגיש בכך שנותק מהקרקע. הבצל הוא איבר המאפשר לצמח להתנתק בקלות מהאדמה. ואמנם בסוף הקיץ, בעונה היבשה ביותר בה אף צמח אחר לא מלבלב ופורח (חוץ מהטיון הדביק אולי) ניתן לראות בצלים שהם כמעט מחוץ לקרקע, ואף כאלה המתגלגלים על פני האדמה, המתחילים בפריחה. כאילו יש בהם כוח אלוהי המאפשר להם לחיות ללא האדמה, להתגלגל ממקום למקום כמו בעל חיים, ולהתקשר לקרקע רק בעונת הגשמים, כאשר הם ממש חייבים לשתות.

העלים הירוקים של החצב מופיעים אחרי תחילת הגשמים, והם בשרניים וגדולים, וכמו שאר עלי השושניים כולם, יש להם עורקים מקבילים, והם דמויי חרב או חץ. הם יוצאים כולם מנקודה אחת, ועל שמם נקראת התופעה "שושֶנֶת עלים", ונובלים בקיץ. לבלוב זה מאפשר את צבירת המים בשורשים ובגלדי הבצל, והמים מאפשרים את הפריחה בעונה השחונה ביותר. לכן במבשרי היורה ישנם צמחי בצל רבים.

כך חוצב החצב את האדמה בפריחתו, עולה אל-על בלובן פריחתו ומשרה אווירה של טוהר וקדושה לקראת ראש השנה וחגי תשרי. לא סתם אולי נקבעו חגי תשרי עם הפריחות של החצב, הסתוונית, החלמונית ובן החצב – כולם מאותה משפחה של השושן הצחור, צמחי האלוהות והקדושה.

---

[1] המחומש הוא סמל האנושות והאדם, ועל כך בפרק אחר, על הוורד הקוצני.

[2] גבריאל היורד ארצה לבשר למרים את בשורת הולדתו של ישוע, מביא עמו את השושן הצחור – ניתן לראות זאת בכל הציורים של האירוע מימי הביניים ואחריהם.